יומנה של חשפנית בודדה חלק ע״ד

21.12.18

9 ימים עברו מאז הפעם האחרונה שההורים היו, הם שלחו אין ספור הודעות ותירצו את התירוץ הטוב ביותר שהם הזמינו חופשה מבעוד מועד ועליהם ללכת שמא יפסידו הרבה כסף. בהתחלה כעסתי, אך לואי אמר שזכותם ליהנות ואין זה אומר שהם לא אוהבים אותי. לי-אן כמובן נסעה לדודה חנה שם תשהה כמה ימים. בוודאי ההורים משחזרים את ירח הדבש שלהם גם בגיל מבוגר, לעיתים זה נחמד לראות אך לא בדיוק הייתי אומרת שההורים שלי הם המודל לחיקוי שהייתי רוצה לעצמי כשאני אהיה בלויה וזקנה מספיק.
״למה אתה מסתכל עליי ככה?״
״אני מתעמק.״ אמר, לא הבנתי במה הוא מתעמק.
״מתעמק במה?״
״בכל פרט בך,״
״למה?״
״כי ככה אני רוצה.״
״עם כל הגבס והחבורות בפניי? ככה אתה רוצה לזכור אותי?״
״כן.״ פלט חיוך יפיפייה כמו יהלום חצי מלוטש.
לואי?״ אמר לאחר כמה דקות.
״למה אתה עדיין מגיע לבקר אותי?״
״אני מרגיש אשם,״ לרגע התאכזבתי.
״זו אשמתי בלבד, התעניינתי במישהו תפוס.״
״לטנגו צריך שניים, אני תמיד אצטער על כך.״ סינן והושיט לי את ידו הגדולה שאחזה בכף ידי הקטנה, ביד הלא מגובסת.
״אני לא יודעת איך להגיד את זה אבל הולך להיות לי שיקום די ארוך, אל תחכה לי. יש לך מסעדה לנהל, חיים שלמים לחיות.״
״את הולכת למות ואני לא יודע?״ צחקקתי, הרגשתי את הנימה הצוחקת שלו.
״לא, פשוט… אני לא רוצה שתרגיש אשמה מסוימת, אתה לא אשם.״
״בואי לא נדבר על זה, למה שלא תלכי לישון כבר מאוד מאוחר.״ ליטף את ראשי ולא עזב עד שנרדמתי.
ל׳