יומנה של חשפנית בודדה חלק ע״ה

21.1.18

זה כבר כמה זמן שלואי מגיע לזמנים קצרים עד שעד לפני שלושה ימים כלל לא הגיע, הייתי עסוקה בשיקום, לראשונה התנסיתי בקביים, הרופא אמר שעכשיו עליי להתמיד בהליכה. בעוד שבועיים אוריד את הגבס ואתחיל בשיקום ברגל השבורה.
החלטתי להגיש תלונה, רציתי שהם יבינו שבאלימות לא פותרים דברים. הייתי נחושה בדעתי להצליח לעשות משהו עבור עצמי, לתבוע את משפחת מיטשל.
לאחר ביקורים רבים מהמשטרה שראתה את מצבי, שוטר צעיר שיתף אותי שמצאו את מישל. היא התחבאה אצל אחותה באחת הערים הדרומיות בארץ, צו בית המשפט וודאי הוגש לה, אני מתארת לעצמי כמה היא כועסת ורותחת מזעם, אף על פי שכל הרגשות המעורבים שהיא חשה לא שווים שום דבר לעומת כאבי הגוף שחשתי מאז מה שקרה. לי-אן ואימא הגיעו לבקר באופן לא רצוני כמו וירוס פתאומי במחשב, לי-אני קראה בפניי קטע מתוך ספר כמו פודקאסט חי מבלי שביקשתי ואימא דחפה לי קופסאות אוכל חדשות כאחוזת תזזית בעוד שאת הישנות והמלוכלכות הכניסה לתוך שקית סופר בכוח, כשכבר כמעט ואין מקום.
״לא היית צריכה.״
״אל תגידי שטויות, תראי איך רזית!״ כלל לא שמתי לב לזה, כשחושבים על זה הבטן קצת ירדה.
״איפה הוא?״ שאל לי-אני כשסיימה וחיפשה את לואי.
״הוא בחו״ל, יש לו עבודה.״ שיקרתי, כלל לא ידעתי איפה הוא.
״אבא סיפר שהוא איש חשוב וחבל שלא ידע שאת והוא מכירים.״ חייכתי, לא ידעתי מה עוד לעשות.
ל׳