בין שני עולמות חלק ע״ט

24.4.18

הוא לא חזר, לפחות לא בחודש הקרוב. אך הייתי מקבלת הודעות מוזרות בכל ערב, משפטי אהבה משונים מטלפון זר. תהיתי אם זה ממנו, ובכל פעם הייתי מתרגשת.
בעודי מחכה לשיעור הפסנתר הראשון שלי להיום, עמלתי קשה על ארוחת הבוקר ובעוד כמה דקות דניאלה אחת התלמידות המוכשרות ביותר שלי תגיע לשיעור.
כשדפקו בדלת, פתחתי בהתלהבות, אך החיוך נמחק ברגע, מפני שראיתי אותה. האישה שעמדה מולי, אותה פגשתי רק פעם אחת בעבר, נראתה כאילו יצאה מציור רנסנס שיער בלונדיני בתספורת קארה מושלמת, כפפות לבנות עוטות את ידיה, ושמלת בז' מחויטת להפליא. כובע אלגנטי השלים את המראה המוקפד שלה.
"אני יכולה לעזור לך?" שאלתי בנימוס מאולץ, למרות שידעתי היטב מי היא.
"אנחנו צריכות לדבר," היא אמרה, קולה קר ומאיים.
הזמנתי אותה פנימה, בעיקר בגלל החינוך שקיבלתי להיות מארחת ראויה. ידעתי שהיא לא גנבת או רמאית, היא הייתה גרועה מזה. היא התיישבה בקצה הספה כאילו הריפוד מזוהם, עיניה סורקות את הדירה בביקורתיות.
"תרצי לשתות משהו?"
"לא, אעשה את זה קצר. לפי המבט שלך, את יודעת מי אני." הנהנתי בשתיקה.
"אני יודעת בדיוק למה באת," אמרתי, קולי יציב. "אני לא זקוקה לאיומים שלך או למעטפת הכסף שהבאת." הבעת ההפתעה על פניה הייתה שווה הכול. "ואני בטח לא אשחק את תפקיד הנערה הצייתנית שנכנעת לדרישות שלך. אבל אני כן רוצה שתדעי משהו הבן שלך הוא האדם הטוב ביותר שפגשתי בחיי, גם אם לא נועדנו להיות יחד. את חינכת אותו נהדר, הוא חרוץ, עובד קשה, שאפתן, ובעל לב זהב."
נשמתי עמוק והמשכתי: "כשפגשתי אותו לראשונה, הוא ניסה להציל אותי מהמועדון. אני לא מתכוונת להעמיד פנים את בטח יודעת במה עבדתי, אני לא מתביישת בזה. המקום הזה אפשר לי להרוויח מספיק כדי להתקיים בכבוד ולתרום לעמותה שחשובה לי. אז אני לא צריכה את הנדבות שלך, גברת מינסטר. לא ארדוף אחרי לואי ולא אתחנן בפניו. אבל אל תעזי לאיים עליי. אני הבת של גלינסקי, למדתי מהטובים ביותר איך להשיג מה שאני רוצה. ואת בטח זוכרת את הפרשה ההיא, נכון? הרי היית מעורבת בה עד צוואר. הרסת את המשפחה שלי, אבל אל תדאגי לואי לא יודע דבר. לא הסתרתי ממנו, פשוט לידו הכול נעלם. הוא היה היחיד שתמך בי כשכולם נטשו, כשעברתי את הגיהינום הפרטי שלי. אז האיומים שלך? הם כלום לעומת מה שכבר שרדתי." חיוך קטן ומר עלה על שפתיי.
"את רוצה להרוג אותי? בבקשה. רק אל תענישי את הבן שלך הוא לעולם לא יסלח לך אם תפגעי בי. לעולם."
היא קפאה לרגע, מנקה בעצבנות את שמלתה היקרה. בלי מילה נוספת, היא קמה ועזבה, לוקחת איתה את הכסף שלה ואת האיומים חסרי התועלת.
היא הלכה, צעדי העקב שלה לא נשמעו עוד, הוקל לי. חיכיתי עכשיו לשיעור וכשדניאלה נעמדה בדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת חייכה לעברי.
״שלום גברת גלינסקי,״ הצמה שקלעה לשיער החלק הייתה שזורה לאחור.
״שנתחיל?״ קנקן פטל בצד השולחן וחלון חצי פתוח שנתן אוורור מעט לבית, הקשבתי למנגינה שניגנה, דניאלה ניחנה בכישרון.
ל׳