מבוך המראות

מפגש 10

"ישבתי במדיטציה וניסיתי לדמיין את האבא עם המדים והמדליות וחיכיתי עד ששמעתי אותו ממש נואם, כאילו הוא נמצא לפני כיתה של צוערים שעומדים במסדר, שאחד מהם הוא בובת קרטון", הוא משתף אותי מיד לאחר שנכנס לחדר, כשהוא נעמד מולי במין עמידת דום.
"הוא אמר שאנחנו עם קטן במדינה קטנה שצריך להגן על עצמו מול ים של שונאים. שאבא שלהם היה הורג אותם במכות ומעודד אותם להילחם אחד בשני וכך הם למדנו לשלוט ברגשות ולא להוציא הגה ולהילחם עד חורמה. כך הוא מנסה גם לחנך את הבן שלו אבל הוא רואה שממנו לא יכול לצאת שום דבר כי הוא נמושה רכרוכית".

"ואיך הרגשת?"

"העזתי לענות לו שהוא המפקד העליון של המשטרה אבל אני בסך-הכול ילד קטן שמת מפחד ממנו. שאולי בשבילו אני לא יותר מחתיכת קרטון אבל ככה הוא לא יצליח להרוג אותי כי אני לא חי באמת. אמרתי לו שידע שאני חושב שהוא צודק. אני חייב להתחזק ולהיות גיבור כמוהו כדי שאני אוכל לנצח אותו.
את יודעת, כשעלתה לי בראש השיחה ההזויה הזאת, ישר חשבתי על העניין הזה של האלימות. תכף קפצה לי ההשוואה בין החיים בישראל לעומת אוסטרליה. אני לא יודע אם יצא לך להגיע לשם מאז שעזבת. אם כן, בטח שמת לב שאפשר לחתוך שם את האוויר בסכין. אני בטוח שהאלימות של אבא שלי באה מפוסט-טראומה לאומית של אנטישמיות, פוגרומים, שואה וכל היתר והוא הפך את זה למלחמה פרטית נגד הבן שלו ואני, אפילו כשהחלטתי להיות מישהו אחר והגעתי למקום שאין במי להילחם ולא צריך להתגונן, אני לא יכול להוציא מהמוח שלי את הסרט שהופיע לי בחלום, ששייך בעצם לילדות שלי בארץ ההיא שממנה האמנתי שהצלחתי לברוח כי האמת היא שגם כאן אני מסוגל להרגיש רק אלימות בלתי נשלטת כמו של האבא בחלום או להפך – מצב של שיתוק כמו של הילד מקרטון. חוץ מזה אני לא מצליח להרגיש כלום.
אני רוצה לספר לָך משהו – כשנכנסתי לבית של אבא שלי הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת ישר לחדר-שינה שלו. הייתה תלויה שם מעל למיטה תערוכת אקדחים מכל הסוגים, עתיקים וחדישים, קטנים וגדולים, ידניים ואוטומטיים… צריך מוח פסיכי בשביל לדמיין בכלל את הדבר הזה. יצאתי לחצר, הוצאתי מעדר מהמחסן-כלים, חפרתי בור עמוק וקברתי את כולם. הצלחתי להחזיק מעמד בבית הזה שבוע גג. הרגשתי כאילו במרתף יש סתימת ביוב וכל החרא, תסלחי לי, עולה על פני השטח.
מצאתי דירה בתל-אביב קרוב לים. בכל הזדמנות יצאתי לגלוש והרגשתי את הטירוף של אבא שלי יוצא ממני החוצה, אבל זה גרם לי להרגיש כוח שיכול להרוג וזה הפחיד אותי. תסתכלי על התמונה הזאת", הוא קם וניגש אל הציור של הספינה המיטלטלת על המשברים, "אין לה שום סיכוי נגדו! כל פעם שהרגשתי את זה, בא ישר הכיווץ בבטן – האשמה ששומרת עלי שאני לא אשתמש בכוח הזה לרעה. אבל האמת – אני לא מצליח להרוג את הכעס, לא משנה כמה אשם אני ארגיש. כשאני מתעצבן אני הולך לחדר-כושר ומכסח את שק עד שאני נרגע. אם הייתי מנסה להתאפק הייתי מתפוצץ!"

"אתה יכול לתת לי דוגמה לאירוע מהזמן האחרון שגרם לך להרגיש שאתה מתפוצץ?"

"בדרך כלל ההורים שצריכים לחכות לילדים שלהם עד ששיעור השחייה ייגמר יוצאים לשתות קפה או יושבים בצד, אבל יש ילד שאבא שלו עומד במשך כל השיעור ממש קרוב למים ונותן לו כל הזמן פקודות וצועק עליו כשהוא לא מצליח לעשות מה שהוא דורש ממנו. הילד לא מתקדם ואני בטוח שזה מהפחד. חוץ מזה מרגיז אותי שהוא לא סומך עלי. בא לי לחנוק אותו אבל אני חייב להחזיק את עצמי ואני עושה את זה עם החלטה שאני בשום אופן לא אהיה כמו אבא שלי. אחרי כל-שיעור כזה אני הולך מהבריכה ישר לחדר-כושר ומתנפל כמו משוגע על השק."

"אז מה דעתך על האשמה שהיא הדרך שבה אתה מנסה להרוג את הזעם שלך?"
"לא חשבתי על זה אבל עכשיו אני מבין שלא רק שהיא לא יעילה, היא יכולה אפילו להזיק. השאלה הגדולה היא איך מפסיקים להרגיש אשמה. זה לא שאני מזמין אותה, היא כאילו נמצאת אצלי כל הזמן ומחפשת הזדמנויות לצאת החוצה ולעשות סדר בעניינים!".

"אמרת ששני הקטבים שאתה מסוגל לחוות הם זעם בלתי נשלט או לחילופין, נתק רגשי. מכיוון שאת הזעם אתה מוצא דרך לבטא, אני מציעה שניתן מקום לחוויה הגופנית של 'להיות בובת קרטון'. מסכים?"

"הרגשתי את השרירים שלי בשיא הכיווץ, והרגליים שלי רעדו בלי שליטה אבל הגוף שלי היה משותק ולא יכול לזוז, כמו קפיץ מתוח שלא מסוגל להשתחרר. עד עכשיו הכול מכווץ אצלי", הוא מדווח במלים שמשתחררות לו בקושי מהפה.

"קום ותרשה לעצמך לעשות מה שהגוף שלך רוצה כדי להשתחרר. הכול מותר!"
בתחילה הוא מבצע תנועות ספונטניות נמרצות בכל הגוף ואז מתחיל לקפוץ כמו קנגורו תוך השמעת נהמות, עושה כך שני סיבובים מסביב לחדר ואז מתיישב.
אני ניגשת למדף ושולפת משם את ספרו של פטר לוין, "להעיר את הנמר – מרפאים את הטראומה" ומושיטה לו.

***
 
בלילה מגיע שוב לביקור החלום שפעם היה מופיע בכל לילה אבל כבר שנים שכח מקיומי.
גבר מגיע במכונית ומציע לי לעלות עליה ובמהלך הנסיעה סוטה מהדרך ליער או למקום מבודד ואז עוצר ומתקרב אלי קרוב-קרוב, ממלא אותי בחמיצות של ניקוטין. החוויה היא של אימה משתקת וניסיון נואל להציל את עצמי. בבדל הזמן שנותר לי לפני שיבצע את זממו שבחלום אף פעם לא ברור לי מהו, אני פותחת את פי ומנסה לצעוק בכל הכוח אבל רק צליל דקיק מצליח לצייץ לי מהגרון ואימא שלי עומדת שם בצד, מסתכלת לכיוון אחר ולא מגיבה.
זה הרגע שבו אני מתעוררת, קמה ממצעים סתורים ליום שתמיד מבליע את השמש מעבר למחנק של אובך.
בלילה הזה מעיר אותי קולה של הרוח המשתוללת וקורא לי לצאת. מחוץ לשער הגינה הים נוהם את זעמו. אני מתקדמת, נספגת בגשם וצועקת עד כלות בריאות ששואפות את הסערה ופולטות אותה להתמזג עם הכוח השטני ששואב אותי. הרוח שורקת ומרקידה אותי עד שאני נופלת על החול, מניחה לשמיכת המלח המקציפה לכסות אותי ולסגת.

***