מבוך המראות

מפגש 12

"את יודעת, שמתי לב שדווקא כשהילד בחלום לא חי, הוא מעז לדחוף לאבא שלו בפרצוף את ההרגשה שהוא לא שווה כלום. אם הוא היה ילד אמיתי ולא בובה מקרטון, הוא היה עושה במכנסיים מרוב פחד ובושה. בעצם, אם אני מסכם הכול, אפשר להגיד שזה בדיוק מה שאני מתאמץ בכל הכוחות שלי – לא להרגיש את כל הרגשות האלה של פחד והשפלה ועלבון ואפסיות. אז ישבתי במדיטציה ושאלתי את האינטואיציה שלי איפה המאמץ הזה מתבטא בחיים שלי ובסוף באה לי התשובה – זה בהרגשה שאם מסוכן לי להרגיש את הכאב הזה ואני צריך כל הזמן להילחם בו עד שאני בורח אפילו מהזהות שלי, מהשם שלי, אז מה נשאר לי?!" המשפט האחרון יוצא לו מהפה מקוטע מפעיות לא נשלטות ואני ניגשת אליו ומנגבת במגבון נייר את הדמעות.
לאחר שנרגע הוא מוסיף –
"את יודעת, אני חושב ששלושת ה- "F" של הפחד –"Fight, Flight or Freeze" שכבר ראינו איך הם מתבטאים בחיים שלי, הם בעצם שיטות שאני משתמש כדי לא להיפגש עם ההרגשה המשפילה והמפחידה של הסמרטוטיות. השיטות האלה נותנות לי הרגשה כאילו אני שולט במצב. הדימוי של האקדח מאד עוזר לי לראות את זה. הוא מגן עלי מהפחד שהוא כל-כך מפחיד אבל המחיר שלו זה שאני כל הזמן מתוח, כאילו הכפתור שלי נתקע על ON ואני מבזבז המון דלק על עמידה בניוטרל.
"זאת תובנה מדהימה! אני מציעה שתנסה לחוות את תחושת הפחד בגוף מסכים?"

כשהוא מתיישב על הכרית ברגליים משוכלות ובעיניים עצומות, אני מציעה לו לשחזר סיטואציה מחייו העכשוויים שבהם יצא לו לחוות פחד.
"תקשיבי, לשכן בדירה לידי יש כלב רוטווילר ענק. כשהוא יוצא אתו לטייל הוא שם לו מחסום על הפה אבל בבית הוא נותן לו להסתובב חופשי. לפני כמה ימים רציתי לצאת ואיך שאני פותח את הדלת, גם הדלת שלו נפתחת והמפלצת הזאת מתנפלת עלי ונוהמת, עוד שנייה הייתה קורעת אותי לחתיכות! נתתי צעקה ואז השכן הגיע ועצר אותו בדקה התשעים. כששחזרתי את זה במדיטציה, בהתחלה הייתה לי צמרמורת ועור ברווז והבטן התכווצה לי כאילו אני הולך להקיא והלב שלי דפק כמו משוגע וכל השרירים שלי רעדו. נשמתי מהר ושטוח, כמו כלב צמא. ידעתי שזה לא אמיתי ובגלל זה הצלחתי להישאר שם ולא לברוח במחשבה למקום אחר ושמתי לב שלאט לאט הנשימה נרגעת וכל הגוף נרגע. "
"מעולה!
המשימה לשבוע הקרוב היא לנסות לשים לב להתנהלות היומיומית שלך ולהבחין במצבים שלא דורשים דריכות אבל אתה מגיב בצורה אוטומטית ונכנס למתח".

***
 
באותו לילה אני מתעוררת. מבט חפוז בשעון מבשר לי שהגיעה שעת השדים. הפעם הם מחזירים אותי לזיכרון החוויה מאותו קורס מדיטציה בשתיקה.
האור המתמעט והולך מלווה את צעדיי האיטיים על משטח הדשא. האדמה השותקת נאנקת תחת כובדי, מודעת לכך שאני רומסת מבלי מֵשִׂים נמלים. אניצי דשא נמעכים תחת רגלי ואיתם גם חיפושיות ותולעים המסתתרות ביניהם. כפות רגלי שאינן מצליחות להתעלם מקולות ההתפצחות של עלי-שלכת מבהירות לי שעצם היותי משמעו הרס וניצול בלתי נמנעים. נדמה לי שאפילו כשאני נושמת אני גוזלת חמצן מיצורים אחרים ומרעילה את האוויר בפחמן הדו-חמצני שאני פולטת.

מאוחר יותר, במיטה, אני עוצמת עיניים ומתמסרת לנשימה, מייחלת שתעביר אותי מסיוטי ההכרה אל הזיית החלומות. לפני שתודעתי מחליקה לה אל אזור הדמדומים אני מבינה פתאום שעצם היותי נדונה לחיים משמעו שאני חלק בלתי נפרד מתהליכי הכיליון והצמיחה. הרווחה מפנה בי מרחב לנשימה. בשניות האחרונות לפני היעלמותי, ישות שדית משתלטת על כל שרירי ומכניסה אותם לרטט בלתי נשלט. כל ניסיון לעצור אותו מכווץ עוד יותר את כל פנימיותי בניסיון נואל להיעלם, מקשה על הנשימה ומעורר את הלב לצאת לקרב אבוד.
'תכירי, אני פחד'.
הוא מגיע ללא סיפור נלווה ונדמה לי שהסתתר בתוכי כל הזמן, ממתין לשעת כושר ועכשיו, סוף סוף התפנה לו מקום. לאחר שעות ארוכות של התהפכות מצד לצד אני יוצאת לפסוע בשבילים הריקים, מייחלת לשווא שהשקט הקריר ושטיחי הדשא הכסופים ירגיעו את הדבר המבהיל הזה שהשתכן בי, נגררת בקושי לאולם המדיטציה ומתיישבת במקומי הקבוע. שורות הכריות הסגולות שמקיפות אותי משקיפות על אור הפנס שבחוץ ואני עוצמת עיניים ומבעד לנשימות המאומצות שמצליחות בקושי להחדיר אויר דרך המחנק, עולה בתודעתי הסיפור התנכי על נצחונו של יעקב במלחמה עם מלאך-אלוהים, כשהיה בדרכו בחזרה לארץ כנען. זה התרחש בלילה שאחרי המפגש המחודש עם עֵשָׂיו, אחיו הבכור, שממנו ברח שנים קודם לאחר שגנב ממנו את בִּרְכַּת הבכורה ועכשיו סירב להזמנה להתארח אצלו מפחד נקמתו, למרות שנראה היה שעשיו שכח וסלח לו.

השמים המאפירים מסמנים לי שהשחר עולה וכשאני נכנעת סוף סוף אני מרגישה את קץ המאבק.

***