מבוך המראות

מפגש 13

"במשך השבוע שמתי לב שעם הילדים שאני מלמד אני מרגיש רגוע, יודע בדיוק איך לתת את ההוראות וממש להיות עם הילד, אבל עם ההורים זה ממש הפוך. כל פעם שמישהו בא ורוצה לשאול אותי משהו על המצב של הילד או על עניין אחר אני נלחץ, בטוח שיש לו איזה טענה אלי. השבוע מנהל הבריכה קרא לי לשיחה. פחדתי שהוא רוצה לפטר אותי. בסוף הוא אמר לי כמה ההורים מרוצים ממני ושאל אם אני מוכן לעבוד עוד כמה שעות בשבוע. והנה עוד סיפור – אתמול, כשהייתי בסופרמרקט התבלבלתי, לקחתי בטעות עגלה של מישהו אחר, שמתי בה כמה מצרכים והתקדמתי. שמתי לב שמישהו הולך אחרי בצעדים מהירים והייתי בטוח שהוא רודף אחרי. כשהוא הסביר לי שפשוט לקחתי בטעות את העגלה שלו הרגשתי כמו פושע.
הדבר המדהים שקורה, זה שמהרגע שהצלחתי לראות את כל מצבי הלחץ המדומים האלה ואיך הם מתבטאים בגוף, שמתי לב שהיחס שלי לאנשים מתחיל להשתנות. כשמישהו מהעבודה שואל אותי משהו אני כבר לא מגיב ב'כן' או 'לא'. אני עונה לו ברצון ומעניין אותי להקשיב לו, גם אם הוא מספר משהו על עצמו או על המשפחה שלו וגם אם הוא אומר לי מה הוא חושב על עניין מסוים. יותר נעים לי להקשיב מאשר לדבר כי אני לא חושב שיש לי משהו מעניין לספר על עצמי. עכשיו אני מרגיש שהאנשים מסביב כבר לא יצורים מכוכב אחר אלא בני-אדם כמוני שנחמד לי לחייך אליהם ולהגיד להם שלום כל פעם שאני פוגש אותם.
את יודעת, בחיים לא הייתי חושב שזאת דרך לתקן את כפתור ה- OFF של הסְטְרֶס! עכשיו אני לא מבין איך לא חשבתי על זה קודם!"

"נשמע ממש טוב! אני חושבת שאנחנו יכולים להתקדם ולעבור לעוד דמות בחלום שלך – החבר. תנסה במהלך השבוע לבדוק מה הוא מייצג עבורך".

***
 
אני נזכרת במסע בשמורת Nitmiluk, כשחברתי לקבוצת מטיילים לא מוכרת. מצאתי את עצמי, כדרכי, באשליה של רואה שאינה נראית. הייתי בטוחה שהקבוצה מורכבת מחבורות של מכרים ותיקים שאין לי שום סיכוי וגם לא שמץ של עניין לעשות מאמץ להידחק לאחת מהן. ביום הרביעי למסע, לאחר הליכה של כמה קילומטרים, מאבדת את עצמי באור שֶׁהֶעֱצִים חיים מצייצים ומקרקרים במי הנחל, מעדתי ועיקמתי את הקרסול. הכאב היה חד ואילץ אותי לחשוק את שפתי כדי לא לצעוק בכל פעם שהנחתי את הכף הרגל על הקרקע. מורגלת בהתעלמות מצרכי גופי המשכתי ללכת, מעיפה מדי פעם מבט קדימה לראות את האנשים שלפני נעלמים בזה אחר זה. סמכתי על עצמי שאמצא את הדרך מתוך הוודאות שניהלה את חיי – 'אם אין אני לי – מי לי?!'. בעוד כל תשומת לבי נתונה לבחינה מדוקדקת של השביל כדי לאתר את המשטח הנוח ביותר להניח עליו את כף הרגל הדואבת הועמסו זרועותיי על כתפיהם של שני צעירים שלא הכרתי ובלי מילה מיותרת הם נשאו אותי הלאה. לאחר כברת דרך ביקשתי לעצור לנוח. הודיתי להם, אמרתי שעשו עבורי די והם משוחררים להתקדם, אבל הם התיישבו לידי ממתינים לי בשקט. בלי שום הכנה מוקדמת משהו נתן דרור לענני הדמעות שלא ידעתי שאצורות בי. הם שאלו אם כואב לי. "זה מהכרת תודה" , נבעו מתוכי מלים זרות ללשוני. כשהבכי פסק העזתי להישיר בפעם הראשונה מבט אל עיניהם וראיתי בהן אור. כשהגענו למקום האיסוף הם ארגנו עבורי משכב נוח והזעיקו חובש. אנשים מהקבוצה הגיעו להתעניין בשלומי, לשאול אם אני זקוקה למשהו, תהו מדוע לא ביקשתי עזרה כשמעדתי.

באותו לילה נשמתי יותר עמוק מאי פעם, אינספור נקודות אור בשמים ריצדו במיוחד לעיני לבי הפתוח, שהבין סוף סוף שביום הזה עברתי טקס חניכה שהכשיר אותי לריפוי.

***