מבוך המראות

מפגש 14

"איך שהתחלתי לחשוב על החבר שהורג את האבא, חשבתי על התיקו במלחמה שאף פעם לא נגמרת בין הטוב והרע. נזכרתי איך מיכאל הקטן היה נועל את עצמו בחדר ובורח לעולם הדמיונות עם 'אגדות האחים גרים', 'אוליבר טוויסט' ו'תום סוייר'. כך הוא החזיק מעמד, עם האמונה שבסוף הטוב ינצח והנס שקורה לכל הגיבורים יקרה גם לו. אני לא בטוח שאז הוא ידע להעריך את זה בכלל, אבל עכשיו אני מאמין שבכל זאת קרה לו נס שהוא הכיר את ירון ונהיה חבר שלו.

אם נלך אלי, אז החבר הוא החלק הטוב שיש בי שבעצם עד עכשיו בכלל לא ידעתי שהוא קיים בכלל, אבל הוא לא מכיר שום דרך חוץ מאלימות בשביל לעשות צדק, אז אני מנסה למצוא לי מטרות טובות להילחם בשבילם כמו הילד הזה בבריכה שהדרך הכי טובה להילחם בשבילו היא על ידי כיסוח שק האגרוף, אבל כמו הילד בחלום, יש בתוכי גם חלק שלא מאמין בזה ובטוח שהוא רע כי בעצם אני לא שונה באופן עקרוני מאבא שלי, אז האבסורד הוא שאני מפחד שהאלימות הזאת תשרת את הרעים ובגלל זה אני מפעיל את אקדח האשמה לשני הכיוונים וכשאני סוף סוף מרשה לעצמי לשחרר אותה בצורה שלא מזיקה לאף אחד, אני שם בידוד אקוסטי שאף אחד לא ידע מי אני באמת, כי המלחמה בין הצד הטוב והרע שבי עושה אותי מטורלל. אני מרגיש שרק מלחשוב על כל הסָמָטוֹכָה הזאת אני משתגע!"

"זה באמת מבלבל. תנסה לחשוב אם אתה יכול לראות דרך אחרת לבטא את המחויבות של החבר כלפי הילד במקום להרוג את אביו."

דקות ארוכות חולפות עד שמגיע המענה –
"יש משהו שקרה השבוע שאולי מתחבר לזה. זה קשור לאבא האָלים בבריכה – התחלתי להוציא את הכעס על שק האגרוף עוד לפני השיעורים כי הייתי מתחרפן רק מהמחשבה שתכף אני הולך לפגוש את המפלצת. שמתי לב שבמקום לכעוס על האבא אני מרחם על הילד. אני יכול ממש להרגיש מה שהוא מרגיש כשאבא שלו משפיל אותו ובא לי לחבק אותו. אבל תקשיבי, קרה משהו עוד יותר מדהים כי זה לא רק התבטא בהרגשה שלי אלא גם במה שפתאום יכולתי לעשות. בלי שתכננתי את זה קודם, התחלתי לדבר עם האבא ולבקש ממנו בשקט להתרחק. אמרתי לו שזה שהוא עומד שם ונותן לילד הוראות מפריע לו להתקדם, הסברתי בסבלנות שיש הורים שמרוב שהם רוצים שהילד שלהם יצליח קשה להם לסמוך עליו, אבל התוצאה בדיוק הפוכה. אם רוצים שילד יצליח צריך לתת לו הרגשה שסומכים עליו. הבטחתי לו שהילד ילמד לשחות גם בלי העזרה שלו. לא תאמיני אבל הוא הבין אותי ובשיעור האחרון הוא יצא החוצה וראיתי תכף את ההשפעה הטובה על הבן שלו".

אני עוצמת לרגע עיניים ורואה זוג עלעלים ירוקים מבצבץ מתוך זרע שטמנתי בעציץ ופשוט השקיתי מדי שבוע במים מדושנים באמונה.

"אני מציעה שנתרגל קצת כדי לטפח את הזרע הזה של האהבה שהיה קצת מוזנח אצלך בזמן האחרון."

הוא נשכב על הצד ברגלים מקופלות כמו עוּבָּר ואני שמה כרית מתחת לראשו ועוד אחת בין ברכיו ומבקשת שיעצום עיניים וישאף אויר אל בית החזה עד שירגיש שהוא מתרחב ומפנה מקום ללב שמתרחב. שינסה להעלות בדמיונו את דמותו של מיכאל הקטן ועם כל שאיפה ישאב את האהבה מהלב שלו ובנשיפה ירגיש איך היא ממלאת את הלב של הילד שבו.
הוא משתף שבהתחלה היה לו קשה להרחיב את הלב, הייתה סביבו מין חומה כזאת. בהדרגה היא נעשתה דקה ופתאום עלה בדמיונו התינוק שלו והוא הרגיש איך הלב מתרחב אליו וכמה היה רוצה להכיר אותו ולחבק אותו. ההרגשה בלב הייתה של שמחה מעורבבת בעצב.
"לא חשבתי אף פעם ששמחה ועצב יכולים ללכת יחד."
"מוזר, נכון? בתרגול המדיטציה שלך במהלך השבוע אני מבקשת שתפנה קשב לצלילים, לריחות, לטעמים ולתחושות מגע מכל הסוגים. כשאתה אוכל, שים לב לטעם האוכל, למרקם שלו, לפעולת הלעיסה והבליעה. כשאתה שותה קפה, תרשה לעצמך להתענג על הטעם שלו. צא להליכה ובדרך, אתה מוזמן להתבונן מסביבך, לשים לב אפילו לדברים קטנים, חסרי חשיבות כביכול. "

***
 
ברגע שנסגרת הדלת מאחוריו אני נזכרת בקבצנים ההינדים בכיכר במֶק-קְלאוֹד גָאנְג' השוכן מעל דרמסאלה, הכפר שבו השתכנתי זמן קצר אחרי שנפרדתי מבעלי, נענית להזמנתה של מַרְסִיָה חברתי שהחליטה לקשור את גורלה עם הודו. הגעתי לשם מתוסכלת וכועסת.

כל קבצן היה ישוב במקומו הקבוע כאילו גופו מהווה שטר בעלות על פיסת האדמה שהוא מכסה, פושט יד חבושה גדומת אצבעות בגלל הצרעת. אני זוכרת איך בכל בוקר הייתי נמלטת מהאגרסיביות המתעקשת של טור ארוך של ידיים מושטות, בטוחות שמסכנותן מקנה להן זכות חוקית על הכסף שלי ומלאכת העברתו לחזקתן היא משלח יד. לו היו יושבים שם שלושה, ארבעה קבצנים, הייתי פוטרת את התולעת המכרסמת בי בתרומה של כמה רופי'ז.
'איך אתם רוצים שאתרום לכולכם? ואם רק לכמה מכם – למי מגיע?!' הכעס היה קופץ את ידי, צובע כל בוקר בשליליות שהעיבה על נוף האורנים הצלול בדרך לשיעורי הריפוי-האנרגטי שלי.

בכיכר היו מתרוצצים דרך קבע ילדים הינדיים אפופי זבובים, תופסים בכפות ידיהם של תיירים מזדמנים וגוררים אותם לחנות המכולת הקרובה בקריאה – "Milk! Milk!". אני עוד זוכרת את תחושת הונאה שדקרה את קו ההגנה של מאבק ההישרדות שלי בתוך הכאוס כשגיליתי שהילדים המסכנים מקבלים מבעלי החנויות כמה רופיז' בתמורה למעשה התיווך שלהם ואינם זוכים כלל לשתות את החלב שנכרש עבורם באמצעות תיירים בהירי עור ואכולי אשמה, כמוני, על עצם השתייכותם לזָן הַשַּבֵעַ.

שמועות התהלכו בכיכר – שהקבצנים הללו עשירים יותר מהתיירים והם מקפידים על מקומם הקבוע כי מתחתיהם קבורות ערמות רופיז.

כמה תיעבתי אותם, משווה את אופיים הערמומי, הנצלני, ליושרה הדורת הכבוד של הפליטים הטיבטים שמילאו בהווייתם הקורנת את המקום. הקדשתי בכל יום כמה שעות למיון בגדים מתרומות שהגיעו בעבורם. בנוסף לכך הייתי נפגשת באופן קבוע עם אחדים שביקשו לשפר את האנגלית שלהם ומשוחחת איתם. לשאלתי החוזרת מדוע אין ולו טיבטי אחד בין הקבצנים השיבו שהם מתביישים לפשוט יד.
רק לָאישה ההינדית עם שני הילדים נפוחי-הבטן והתינוק הגרום הצמוד לשדה הצמוק שעמדה בכל בוקר במקום שרק מעטים עוברים בו הייתי אורזת מה הותרתי מארוחות היום הקודם ונותנת להם, כאילו בכך די לנקות אותי מחטא צָּרוּת הלב.

בקורס המבוא לבודהיזם טיבטי המורה שלנו סיפרה לנו בדמעות של צער וחמלה על אביה השיכור שהיה מכה אותה ואת חמש אחיותיה ומבקר במיטותיהן מדי לילה, כל אחת בתורה. היא שתפה אותנו באופן שבו הצליחה להפליג בתודעתה למקומות רחוקים בכל פעם שהפשע נעשה בה ובזכות סגולה ייחודית זאת ניצלה מאשפוז במוסד לחולי נפש, שם מבלות אחיותיה את חייהן. היא סיפרה איך ברחה מהבית נודדת ממקום למקום בעולם, נותנת דרור לַלָּבָּה שרתחה בה במלחמות אלימוֹת למען הצדק – עניים נגד עשירים, שחורים נגד לבנים, נשים נגד גברים, ואיך הוביל אותה היקום אל יעודה כשמצאה את עצמה בהרצאה של לָאמָה טיבטי שהצביע על הסבל כמקור הרוע המוליד בתורו סבל נוסף, ועל האלימות שלעולם אינה ניתנת להכחדה באמצעות אלימות שכנגד. כשדיברה על האהבה שקרנה מהחיוך הנדיב שלו ועל פרצי הצחוק שבהם תיבל את הצהרתו שרק אהבה וחמלה לקורבנות ולמקרבנים שאינם אלא שני צדדים של אותו מטבע יכולה לרפא את הסבל ולהביא שלום, השתנתה נימת הדיבור שלה והפכה רכה. היא סיפרה שהדברים ששמעה חדרו מבעד לשריונות התביעה הזועמת לצדק והיא הפכה להיות תלמידתו. ספרה לנו שהיא מתגוררת בארצות הברית, נטולת רכוש ומתקיימת על תרומות מהקהילה, מתהלכת בגלימת הנזירה הארגמנית שלה ובקרקפתה החפה משיער ומקדישה את זמנה לפגישות עם נידונים למוות במגמה לשחרר את תודעתם מנטל הפחד והשנאה בטרם יוצאו להורג.

אני נזכרת בנער הקבצן שישב במסעדה כשחזרתי מהקורס, איך חיסל ברעבתנות קערה עמוסה כשמולו יושבת מיטיבתו הקורנת, נהנית מהצלחת המתרוקנת.

כשיצאתי משם הובילו אותי רגלי לחנות-המכולת הקרובה שם קניתי אורז ועדשים ובכיכר ניגשתי לאחד הקבצנים להגיש לו את תרומת המזון. הוא הודה לי במבט מופתע. המשכתי ורכנתי לעבר האיש הסמוך לו ומגובה ארבע עֵינֵינוּ השבתי לבקשתו לנדבה בברכה, 'מי ייתן ותזכה לשפע' וממנו עברתי לאורך השורה ובירכתי.
הברכה היומית החוזרת כמו מנטרה אפשרה לקרני שמש הבוקר להאיר את תודעתי הַקֵּרַחַת משיפוטים. העזתי אז להתבונן לראשונה בנפשי פנימה ולראות נכוחה את התפוגגות הכעס על עצמי.

***