מבוך המראות

מפגש 15

"אחרי התרגול של השבוע הזה אני מרגיש שעשינו דרך ואני כבר קצת במקום אחר, שם לב לדברים שלא היה לי מושג עליהם. זה נותן לי אומץ להמשיך",
"ספר לי,"
"קשה לי קצת למצוא לזה מלים. בזמן מדיטציה כשאני מקשיב לקולות מסביב – ציפורים, מכוניות, אנשים מדברים, הכי מוזר זה שאני שם לב שמתחת לכל הצלילים יש שקט. הקולות משתנים כל הזמן אבל השקט נשאר אפילו שלפעמים קשה לשמוע אותו מתחת לרעש חזק. מאז שהתחלתי לשים לב למה שאני אוכל ואיך, האוכל נעשה לי יותר טעים."
"וואו, גבריאל, ממש מרגש! אמרת שהמצב החדש הזה נותן לך אומץ להמשיך. האם זה אומר שיש לנו אור ירוק לבחון את היחסים של הילד עם האימא?"
"מה את חושבת, שכל השבוע רק הרחתי פרחים?! החלום הזה לא נותן לי מנוחה וחשבתי על העניין הזה הרבה. הדבר הראשון שעלה לי זה החור השחור שהילד מרגיש בגלל שהיא איננה. חשבתי שיהיה מעניין לשמוע בדמיון שלי מה יש לה להגיד לו בקשר לזה, אז עשיתי שוב מה שקודם עשיתי עם האבא וזה מה ששמעתי:
'לאבא שלך היה תחביב. הוא היה מעמיד אותי אל הקיר מוריד אקדח מהקיר, טוען אותו ויורה כשהוא מסמן את גבולות הגוף שלי בחורי כדורים. למדתי להפסיק לנשום. בין לבין הייתי שוכבת ימים ושבועות במיטה, לא אוכלת, לא ישנה ולא מתרחצת. אתה היית פחות או יותר מטפל בעצמך מאז שהיית קטן. פעם אחת לא הצלחתי להתאפק והתעטשתי וכדור פגע בי והרג אותי'", הוא מדקלם בטון מכני.
אחרי הפסקה ארוכה הוא מספר לי בקול שבור שהיא גילתה לו שבשנייה האחרונה לפני שמתה היא חשבה שעדיף שלא תהיה לו אימא בכלל מאשר אימא גרועה כמוה.
"ואז שמעתי את הילד עונה לה שזה מגיע לו כי כשהוא היה שוכב במיטה ושומע את הקול של היריות, במקום לקום ולהציל אותה הוא היה סותם את שתי האוזניים באצבעות כי הוא חשב שאם היא לא שָׂמָה עליו, למה שיהיה לו אכפת ממנה…
את מבינה?! היא אמרה לו שבגלל שלא הצליחה להיות אימא טובה היא מרגישה מיותרת. היא לא מבינה שהילד הקטן צריך אותה אפילו אם היא אימא גרועה?!"
"אתה מצליח לראות איך זה מתבטא בחיים שלך?"

"ראיתי איך אני מרשֶׁה לעצמי לנתק יחסים עם האנשים שאוהבים אותי ואכפת להם ממני ולהיעלם סתם כך בלי לחשוב בכלל שאולי אני חסר להם. הבנתי שזה בגלל שאני מרגיש שאני לא באמת קיים. הילד בחלום שצריך כל-כך את אימא שלו לימד אותי שזה לא בסדר להתנהג כך. אני חושב שעד הזמן האחרון עשיתי את זה גם לעצמי – בזה שהתעלמתי מהחלקים החלשים שלי. עכשיו, כשאנחנו מדברים, אני מבין פתאום שהסיבה שוויתרתי על קשר עם הילד שלי היא שלא האמנתי שאני יכול להיות אבא טוב ועדיף שאני לא אהיה בתמונה".

אני נושמת עמוק, יודעת שאני אמורה להיות לו 'חפץ מעבר' אל עצמו. הצוואר שלי כואב מהעומס שמוטל עלי ומהידיעה שהפעם אסור לי בשום פנים להיכשל.

"בכלל, כשחשבתי על שניהם – הילד והאימא, היה נדמה לי שבעצם הם ממש דומים, כאילו אותה דמות מופיעה בחלום בשתי צורות – הילד הוא דמות מקרטון והאימא – צורה ריקה שמסומנת בחורים של כדורים. היא חושבת שהיא אימא גרועה והוא חושב שהוא בן גרוע. אני חושב שזה בגלל ששניהם קורבנות של האלימות של האבא".

"מעניין מאד מה שאתה מעלה! אם-כך, עולה השאלה? מה קורה עם האהבה שכל אחד מהם כָּמֵהַ לקבל מהשני?"
"כבר דיברנו על אהבה עצמית? נראה לי שזה הפתרון! השאלה איך אני עושה את זה? בינתיים מה שאני מרגיש זה בדיוק להפך."

*** 
אני שואלת את עצמי איך מרגיש יילוד ברגע שמנתקים את חבל הטבור שהזין אותו במשך תשעה חודשים, בדיוק כשאור בוהק וחסך נורא במגע מקביל את פניו אחרי המעבר המועך בתעלת הלידה, מנסה לשחזר איך הרגשתי כשרחמי התרוקן, הכאב והלחץ הנורא נעלמו וקול צעקה הראשונה בישר את חוויית האימהות שעתידה ללוות אותי כתחושת כישלון מתמשכת.

קראתי לו 'אֲרִיאֵל', משלה את עצמי שהשם המלאכי ירגיע אותו ויעניק לי מעט מנוחה.
"זה העונש שלך על שגם את לא הפסקת לבכות כשהיית תינוקת. עכשיו אולי תביני כמה אני סבלתי בגללך!" השיבה אימא שלי כשביקשתי ממנה ללמד אותי מתוך ניסיונה איך להרגיע אותו.

הייתי יושבת במשך שעות כשהתינוק בזרועותיי, שנינו נעים כמו מטוטלת כפולה לפנים ולאחור בכורסת הנדנדה לקצב פעיות הבכי שלו. כשחלצתי לו שד היה מסב את פניו כעבור כמה מציצות, כאילו החלב שלי מורעל בסם אימהות קטלני. כשג'ק היה שב הביתה היה מוצא את שנינו במקום שבו נפרד מאתנו בבוקר, בכיי השקט מלווה את הצרחות הקצובות.

"את הופכת לצל של עצמך", אמר ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים הציע שאמי תיקח אותו אליה לכמה שעות כדי שאוכל להחליף כוח, התנדב אפילו להסיע אותו אליה בדרכו לעבודה.
"אימא שלך מספרת שהוא מתפתח נפלא, ישן בין ארוחה לארוחה, מגרגר ומחייך. נראה שטוב לו אצלה. נכון שזה נפלא?"

היה לי פנאי לנוח, לישון, לאכול, להיפגש עם חברות ולקנות לעצמי בגד חדש, אבל כשהייתי מגיעה לביתה לאסוף אותו היה פורץ בבכי ברגע שהרמתי אותו על זרועותיי.
"לא אכפת לי שתשאירי אותו פה עד הערב, הוא מאד נהנה כאן וגם אני", אמי הציעה לי ברוב נדיבותה ואני התפתיתי, חשה בַּתּוֹלַעַת שתופחת בתוכי.

"כדאי שתחזרי לעבודה", הציע לי ג'ק, "זה יכניס תוכן לחייך ויסיח את דעתך", ואני, כהרגלי, לא סירבתי.

"מתי אבא יבוא כבר?" היה אריאל שואל אותי ומסתגר בחדר שלו עם המכוניות והג'יפים. כשג'ק היה מגיע הם היו מתיישבים על השטיח בחדר המגורים ומרכיבים יחד פאזל, מצפים שאכין את ארוחת הערב. כשנפרדנו העדיף לגור עם אבא שלו. בשעות שנועדו למפגשינו מאן לצאת אתי לבילויים.
"איך המורה שלך?"
"בסדר".
"מי החברים שלך?"
"ג'ון, פול וג'ימי".
"רוצה שנלך לאכול יחד פיצה?"
"אני לא אוהב פיצה!"
הייתי מוצאת את עצמי מציצה בסתר בשעון לבדוק כמה זמן עוד נשאר עד לסיום השהות הכפויה.
כשבישרתי לו שאני עומדת לנסוע להודו לתקופה ארוכה אמר שמבחינתו זה בסדר.
במהלך המסע, מתבוננת פנימה לתוך לבי, חפרתי לעומק ולא הצלחתי למצוא את אהבתי לבני. שאלתי איפה היא מתחבאת, תוהה אם הייתה שם אי פעם.

המשכתי ושאלתי את הלב שלי האם אני זוכרת את התנועה הזאת שנקראת 'אהבה' ולא הגיע מענה, רק חלל עצום נפער בי ששיווע להתמלא. עד שהגעתי לבּוֹד-גָאיָה.

כמה ימים קודם פגשתי בכיכר המרכזית במק-קלוד גאנג' אישה שהגיעה משהות ארוכה בעיר הזאת, שם התנדבה בבית החולים הממשלתי במחלקת היילודים.
"הם משוועים לעזרה", פלטה כמו באקראי.
ביקשתי שתספר לי.
"מדינת בִּיהָאר שבה ממוקמת העיר הקדושה הזאת היא הצפופה והענייה ביותר בהודו, בטח כבר שמעת על זה, אבל אין לי מושג אם את מודעת למעמדן הנחות של הנשים בהודו ועל המסורת המוסרת אותן עם נישואיהן למשפחת הבעל בלוויית נדוניה משעבדת, כך שאינן מביאות שום תועלת. הנטל הכלכלי של גידול בנות כבד מדי על משפחות עניות מרובות ילדים ולכן, כשנולדת תינוקת, הָאֵם, במקרים לא מעטים, מטביעה אותה בדלי מים מיד לאחר הלידה וכך 'נפטרת' הבעיה. במקרים שבהם האימהות חסות על חיי בנותיהן, הן משאירות אותן מיד לאחר שנולדו בפתח בית החולים".

ישבתי על ספסל על סיפו של המצוק עטוי האורנים, נשאבת לחלל העמוק שצלילי חליל טיבטי ופעמוני רוח ממלאים אותו, שופעים מתוך חנות דיסקים ממול. עמוק בתחתיתו היה מונח לו עמק הקָאְנְגְרָה מזדהר בפיסות ערפילים. הרוח דקרה אותי דרך רדיד הפסים הצבעוני וידעתי שבקרוב מאד יהיה כאן קר מדי והגיעה העת להיפרד מקדושת הוד הקדומים המתובלת בהוד הקדושה של הדלאי לאמה ולהעז לחזור ולהשתכשך באווירה הבילה, צבעונית ורועשת, לפלס את דרכי מוכת חושים בין פרות, ריקשות, בליל ריחות והמוני בני אדם. לב החמלה של הבודהה שילח אותי לבוד-גאיה.

בשעות הארוכות שבהן עמדתי בתוך שורה אינסופית של תיירים כדי להגיע לַ- Bodhi tree, העץ הקדוש שתחתיו הגיע הבודהה להארה, כשמעטה הדביקות המאובקת מושך אליו נחילי זבובים כאילו היה נקטר, נטפלו אלינו המוני קבצנים מכל עבר הופכים על פיו את תרגול החמלה שסיגלתי לי במקום ממנו הגעתי והרגשתי את הכעס הישן והמוכר שב ומתערבל בי, מאשים את כל הערב-רב הזה בהפקרת בנותיו.

אור בוהק, צפצופי מוניטורים ובליל בלתי פוסק של פעיות התנפלו על חושי כשנכנסתי לראשונה למחלקת הילודים בבית החולים הממשלתי. מצאתי את עצמי מחתלת, מנקה, רוחצת ומאכילה ובין לבין, מערסלת בזרועותיי פעוטה חסרת- אונים, לוחשת לה שיר ערש מתוך שקט פנימי שהצליח לגבור על ההמולה, תחילה באנגלית ובמשך הזמן, בצלילים מתוקים שלוּווּ במילים שלימדו אותי האחיות.

עכשיו מציפה אותי שוב תחושת הפשטות הטבעית של החום שזרם ביני לבין ההתמסרות החפה של התינוקת שחיבקתי שסיפור נסיבות הפקרתה היה עדיין חתום בפניה כמו חלב שזרם מפטמותיי היבשות אל השפתיים שחייכו מתוך חלום מתוק ואני שבה וחווה את ההרגשה של החיץ שנמס בין העור שלה לזה שלי ובאורח פלאי הופך לאושר.

אני יודעת שאני חייבת למצוא את הדרך אל עצמי, להיות לי האימא האוהבת שלא הייתה לי מעולם. רק כך אוכל לפתוח את הלב אל הילד שלי גם אם הוא לא ירצה בי לעולם.
לא ידעתי איך.

***