מבוך המראות

מפגש 16

"חשבתי על האשמה שהילד בחלום מרגיש כלפי אימא שלו, למרות שהוא לא באמת היה יכול להציל אותה כי הוא בסך הכול ילד קטן וגם הוא קורבן של אלימות. שאלתי את עצמי למה הוא מרגיש אשם? פתאום הבנתי שבעצם הוא קורבן לא רק של אבא שלו אלא גם שלה, כי כל ילד בעולם צריך שיאהבו אותו ויטפלו בו ובתור ילד הגיע לו שתהיה לו אימא נורמלית, אבל מה הוא עושה? הוא הופך את הדברים – במקום להבין שהדפיקות שלו נגרמה בגלל שהוא לא קיבל אהבה אלא התעללות והזנחה מצד ההורים, הוא מאמין שהוא בעצמו דפוק ובגלל זה הם לא יכלו לאהוב אותו."

"ולמה הוא עושה את זה?"

"אני מרגיש שהאשמה שומרת עלי שאני לא ארגיש קורבן. הרגשתי את התחושה המסריחה הזאת של הקורבן ברגע שהסכמתי להרגיש את החולשה וההשפלה של מיכאל הקטן ששני ההורים שלו מתעללים בו. אני מעדיף להיות אחראי על הסבל שלי."

"אם הזכרת את המילה הזאת, 'אחריות', אני מציעה שננסה להחליף את רעיון ה'אשמה' ברעיון ה'אחריות' ואז נוכל לבחון יחד איך זה משפיע על הדרמה החלומית שלך, מסכים?"

"תסבירי לי בבקשה מה ההבדל בין אשמה ואחריות? זה לא אותו הדבר? אם למשל אני מקבל עלי אחריות לזה שדרסתי חתול, זה לא אומר שאני אשם שהוא נדרס?!"

"תודה, גבריאל, זאת דוגמה מצוינת. התשובה תלויה בַּכַּוָּנָה – האם הייתה לך כוונה מראש להרוג את החתול כי אתה שונא חתולים, או את החתול הזה במיוחד, או לחילופין, הנסיבות היו שנהגת במהירות סבירה ופתאום קפץ חתול ישר לכביש ולא הצלחת לבלום בזמן. אני מקווה שתסכים אתי שבמקרה הזה אתה לא אשם, אבל יש לך אחריות כלפי החתול שפגעת בו. אם תמשיך לנסוע מבלי לבדוק את מצבו ובמקרה הצורך לקחת אותו לטיפול וטרינארי, תהיה אשם בתאונת 'פגע וברח'. אבל אני רוצה להוסיף עוד פרט לתמונה שיעזור לנו לבחון את סוגיית האשמה והאחריות ביחסי הילד והאימא בחלום שלך – נאמר, לצורך העניין, שכשבלמת הייתה מאחוריך מכונית שפגעה בך וגרמה לך להיפצע ומשום כך אתה לא מסוגל לדאוג לחתול, האם אתה עדיין אחראי כלפיו?"

"אני חושב שאני מתחיל להבין לאן את חותרת. את רוצה להגיד לי שהילד לא היה אשם במוות של אימא שלו כי הוא לא היה מסוגל להגן עליה ובדיוק בגלל זה הוא גם לא היה אחראי, אבל מה עם זה שלא היה לו אכפת ממנה? זה לא הופך אותו לאשם כלפיה?"

"האם נראה לך סביר להאשים אותו במשהו שלא עשה בפועל במיוחד אם מדובר בילד קטן חסר אונים שכנגד העוול שנעשה לו הוא יכול רק לדמיין נקמה?"

"אוקיי, אני מבין את הנקודה שלך, אבל מה בקשר לאימא? היא לא אשמה בזה שהיא הזניחה את הבן שלה והתעלמה ממנו? היא אימא! למה היא ילדה אותו בכלל אם היא לא הייתה מסוגלת לטפל בו?!"

"אין לי תשובה ברורה כי החלום לא מספר לנו באילו נסיבות היא נכנסה להיריון. מה שהוא כן מספר זה שהיא חיה במצב של אִיוּם תמידי על חייה. בכל מקרה, כאם אני יכולה להעיד ממקור ראשון שאין לנו, האימהוֹת, מושג מה זה אומר להיות אימא, הלכה למעשה, עד שלא התחלנו להתנסות בכך בפועל, תשעה חודשים אחרי שהשעון התחיל לתקתק."

"טוב, אני מבין בראש ואפילו מוכן להשתכנע שאת צודקת, אבל האמונה הזאת שאני אשם בכל מה שקרה לי כל כך תקועה לי בנשמה שאין לי מושג איך אני יכול להחליף אותה במשהו אחר כמו אחריות, ובטח לא במשהו עוד יותר הזוי כמו 'פטור מאחריות', כי זה אומר שכשקורה דבר נורא כמו התעללות כל-כך קשה בילד קטן אף אחד לא אשם ולא אחראי!"

"את זה לא אמרתי! שכחת שקיים גם האבא. אני רוצה להזכיר לך מה שאמרת בתחילת שיחתנו – שגם האימא וגם הילד הם חלקים בנפש שלך. המשימה העומדת בפנינו היא להביא אותך למסוגלות להיות האם הטובה של הילד הקטן שבך, לקחת אחריות עליו".

אני מזמינה אותו לשקוע לתוך הפוף. כשאני מבחינה שהוא רגוע אני מבקשת שיחזור אחרַי בלב על האמירה:
'אני סולח לעצמי על כל פגיעה שפגעתי בעצמי', מזמינה אותו להעלות בזיכרונו כל אירוע או תכונה שבגללם הוא מרגיש אשם ולסלוח לעצמו באופן ייחודי על כל זיכרון כואב כזה, לחזור על המנטרה עד שירגיש שינוי מבפנים ואז, לשים לב איך זה מתבטא בגוף.
בסופו של התרגול הוא מצהיר שזה לא כל-כך הלך.
"במשך השבוע, נסה לשים לב אילו מחשבות או פעולות גורמות לגוף להגיב על פי הדפוס המוכר של האשמה ובכל פעם תתרגל 'סליחה' עד שתחושת האשמה תרפה".

***
 
אני נזכרת איך בריטריט, בהפסקה שלאחר ארוחת הבוקר, נשכבתי על הדשא מתמסרת לחלום בהקיץ שבו המלאך רפאל שהופיע להציל אותי מהטביעה לא מצליח להגיע בזמן ואני זוכה לפגוש ביֶמָאנְזָ'ה שעליה קראתי בספר של ז'ורז' אָמָאדוּ 'ים המוות'. זאת האֵלָה שממתינה על קרקעית הים של בָּהִיָה לכל אחד מהדייגים היוצאים עם עלות הירח, לתנות אתו אהבים בבוא לֵילוֹ. אני מדמה שימאנז'ה אוספת אותי אל חיקה, מרפדת לי מצע רך מאצות בתוך שלד סירה מוריק, דגים בשלל גוונים וצורות חולפים מעלי כמו במופע קלידוסקופ מרהיב ואני אוהבת אותה כמו שהיא אוהבת את הדייגים.

אחר כך, באולם המדיטציה, תוך עצימת עיניים וקשב לנשימה, פתאום אני רואה במרחק את אמי מתבוננת בי בעיניה המתכתיות. אני רצה אליה, כורכת את זרועותיי סביב צווארה:
"אימא, זאת אני, הבת שלך, תחבקי אותי, בבקשה!"
התייפחויות שאיני מצליחה להסות משלחות אותי החוצה אל החורשה הקטנה שליד האולם ואני מתיישבת על אבן ומתחננת:
"אימא, תראי כמה אני מוצלחת, את הלא יודעת שסיימתי שני תארים בהצטיינות. חבל שלא נכחת כשעמדתי על הבמה בטקס קבלת הפרס על עבודת-הגמר. אני לא הילדה הלא יוצלחית המטומטמת, זאת שהכול נופל לה מהידיים והיא מביאה רק ציונים שליליים מבית הספר".
דמותה מחווירה ומתפוגגת לנגד עיני המתחננות.
אני מבינה פתאום שבמשך כל חיי אני מתהלכת בעולם כקבצנית, פושטת יד לקבל נדבת סליחה מכל מי שנדמה לי שכנגדו אָשַׁמְתִּי.
'למה את לא מסוגלת לחבק את הילדה הקטנה שבתוכך כמו שחיבקת את התינוקות בהודו?' אני שואלת ויודעת את המענה – בדרך אלי אני חייבת לטבול במעיין הסליחה.

***