מבוך המראות
מפגש 17
"תרגלתי סליחה לעצמי כל השבוע. בפעם הראשונה בחיים שמתי לב לכיווץ בבטן שמופיע כל פעם שאני עושה איזו טעות מטומטמת כמו לאחר לפגישה, לדחוף מישהו בלי כוונה או להתחרט על איזה משפט טיפשי שיצא לי מהפה. כל ערב ישבתי, שחזרתי מה שקרה במשך היום, הרגשתי את הכיווץ ודקלמתי את המַנְטְרָה. שמתי לב שלאט לאט הכיווצים בבטן מופיעים פחות ופחות עד שאתמול בערב הרגשתי פתאום כאילו נֵס, איזה צלב ענק שמרוב שסחבתי אותו כל החיים על הגב לא הרגשתי את המשקל העצום שלו, נופל ממני ומתרסק לחתיכות ופתאום נהייתי כל-כך קל שיכולתי לעוף כמו המלאך גבריאל.
אני לא מצליח להבין איך זה קורה. זה כל-כך מבלבל, הרעיון הזה שיש לי בפנים כל מיני 'חלקים', ומה שהכי מדהים זה שיש ביניהם יחסים לא רק בחלום אלא גם בחיים האמיתיים שלי. עד עכשיו היה שם איזה דיקטטור שסתם את הפה לכולם ופתאום, באיזה תרגיל פשוט של לבקש סליחה מעצמי קרה מה שאת הבטחת לי בהתחלת הטיפול – הרגתי אותו 'בנשיקה' בלי שניסיתי לעשות שום דבר בכוח".
"אין צורך שתנסה להבין את הדברים כדי שהם ייקרו. התפקיד שלך רק להתאזר בסבלנות ולראות אותם קורים מעצמם. אבל יש עוד דבר חשוב שאני רוצה שתנסה לבדוק עם עצמך. דיברנו על אשמה ועל אחריות. עכשיו, כשיש לך כלי יעיל שיכול לשכך את תחושת האשמה, מה המשמעות של לקיחת אחריות על כל אחד מהחלקים שלך?"
אחרי הפסקה ארוכה מאד הוא פוקח עיניים.
"יש משהו שאני קולט רק עכשיו, וזה שכאילו אני, גבריאל, בן-אדם שלם ובאותו זמן גם מורכב מחלקים, כמו פאזל, אבל זה אפילו עוד יותר מסובך, כי בפאזל לכל חלק יש מקום קבוע ובגלל זה התמונה לא יכולה להשתנות. אולי זה דומה יותר למוֹבַּיִיל שהחלקים שלו כל הזמן זזים, כמו חיות קטנות שכל הזמן משחקות כאילו במחבואים, כל פעם רגש אחר תופס את המקום ואחר כך נעלם, וזה אומר שגם אני, גבריאל, משתנה. אני מבין שאני צריך להתייחס לכל הרגשות הלא נחמדים האלה כמו הכעס והפחד והכאב והגעגועים כמו למצבי-רוח שיש לי אחריות לקבל אותם בלי לרצות שהם יסתלקו כבר. קלטתי גם שהאחריות של החלקים אחד לשני זה לא לריב ולנסות להשתלט בכוח אלא לתת מקום לכל אחת לפי מה שאני צריך באותו הרגע. ויש עוד משהו – החלקים האלה הם לא רק צריכים להיות ביחסים אחד עם השני אלא גם עם כל מה שבחוץ – אנשים, עצים, מכוניות, כל העולם בעצם, כי דברים שקורים בחוץ משפיעים עלי דרך הרגשות שלי ומה שאני עושה או לא עושה משפיע בחזרה."
"אתה רואה מקום לאהבה בכל מה שאתה מתאר כאן?",
"בטח! אני יודע שאני צריך לאהוב את כולם, כי רק כך אני יכול לאהוב את עצמי. זאת אומרת שאני צריך לאהוב גם את החלק של הכעס והפחד וגם את הצורך שלי להיות לבד לפעמים, כשמתחשק לי".
"בזמנו סיפרת לי שאתה אוהב לצפות בסדרות היסטוריות וגם קורא הרבה. אני רוצה להשאיל לך ספר ששמו "מסר האנשים האמיתיים" שהוא תיעוד מסע של ארבעה חודשים במדבר האוסטרלי שערכה אישה אמריקנית בשם מרלו מורגן עם בני שבט של לקטים-ציידים אבאוריג'ינים. אשמח אם תקרא אותו. ועוד משהו, אני מניחה ששמעת על הפסיכולוג קארל גוסטב יונג. אני ממליצה שתיכנס לגוגל ותקרא עליו ובמיוחד על המושג שטבע 'לא מודע קולקטיבי'. אשמח אם תנסה לבדוק את האופנים שהסיפור והמושג עליו דיבר יונג מתקשרים אליך באופן אישי. נדבר על זה במפגש הבא".
***
אני תוהה מה סוד הצלחתו של גבריאל לסלוח לעצמו ואז, מבינה שהכישלון המתמשך שלי טמון בכך שאין לי צל של מושג במה חטאתי והחלום הסתום שלי לא נותן לי שום רמז.
אני נוקטת את השיטה שלמדתי ממנו ומחליפה תפקידים – במקום להאשים את עצמי אני מחליטה להפנות אצבע מאשימה אל מי שפגע בי ושואלת את אמי –
'למה'?!
'תשאלי את אבא!' היא משיבה.
הצליל של שתי ההברות האלה ממלא אותי בערפל של חמימות וגעגועים. מבט בוחן מגלה לי שהוא ארוג מקורי עכביש. משהו מזהיר אותי שהפעם עלי להישמר לנפשי לא להילכד בהם ושואלת את עצמי מה היו פניו האמיתיות של האיש שהוליד אותי.
– זה שנחשב בעיני כולם למלאך מושיע בגלל נדיבותו?
– זה שהיה נתקף ללא התראה מוקדמת בפרצי אלימות בלתי נשלטים?
– זה שלימד אותי לשחות אחרי שכמעט טבעתי ותמך בי עד שלמדתי לשחות
בעצמי?
– זה שהזמין אותי לטיולים במכונית הסטודבייקר הירוקה המהודרת, הראשונה
בשכונה, כשאני תופסת את מקומה של אימא במושב לידו?
– זה היה מספר לי לפני השינה תמיד אותו סיפור, על זאב טורף ביער שרודף
אחרי ילדה קטנה ובסוף משנה את פניו והופך לאבא חומל?
אולי כולם?
אולי זה לא הכול?
אני נזכרת איך אבא היה שולח אותי בהסתר לקנות לו סיגריות בקיוסק שבפינת רחוב עמק-רפאים, לא רחוק מהמקום שבו גרנו בירושלים, משביע אותי שלא אגלה לאימא, שזה הסוד הפרטי שלנו. זבוב טורדני מזמזם לי במוח – ידיעה שאינה מוטלת בספק על עוד סוד שהיה רק שלנו ואסור היה לגלות לאימא ולא לאף אחד אחר. אני לא מצליחה בשום אופן להיזכר בו ואני מדמיינת את עצמי מטפסת על הסולם הרעוע בחזרה לבית ילדותי, הרטט השרירי הבלתי נשלט מרעיד את הסולם. אני ניצבת בפני הארון וסוקרת את כל המגרות שֶּׁלְּפַנָּי עד שהילדה הקטנה שבתוכי מורה לי לפתוח את המגרה השמאלית העליונה ואני מוציאה את המפתח המתאים ממקומו המוסתר.
"חפשי באלבום תמונות הילדות שלך", אני מצליחה בקושי לפענח את המילים המטושטשות שכתובות בדיו של עט נובע על דף מצהיב ומתפורר.
אני ניגשת למדף האלבומים בכוננית שבחדרי ושולפת אותו. גשם של תמונות שדֶבֶק שֶׁיָבַש לפני שנים הפריד מדפי הקרטון השחורים נושר מתוכו.
בדף האחרון ממתינה בסבלנות תמונה גדולה במיוחד כדי שאגלה אותה במשחק המחבואים הזה שנקרא 'החיים שלי'–
ילדה כבת שלוש יפה ועצובת מבט עומדת על במה לבושה שמלת קיץ קלילה, סרט לבן מקשט את ראשה, כלבלב צמר תחוב מתחת לבית השחי הימני שלה ופניה מוטות כלפיו במין מחווה ביישנית. ידה השמאלית אוחזת באמרת השמלה המשוכה למעלה, חושפת ערווה ילדית מוארת באור הפלאש. בתחתית התמונה חתימת הצלם.
שוליים חומים של דבק יבש מזכירים לי את המסגרת המחוספסת הלבנה-אפורה שהתמונה הזו הייתה נתונה בה ואת המקום בו הייתה תלויה במשך כל השנים שבהם אבא היה חי, עוברת אתו מישראל לאוסטרליה ומוצאת את מקומה מחדש ליד מיטתו שבה ישן לצדה של אימא. אני נזכרת בתחינותיי שיסלקו את התמונה הזאת, במילים שבהן תירץ את סירובו בכל פעם שביקשתי:
"את כאן בסך הכול ילדה קטנה, מה יש לך להתבייש?!"
אין לי שום הוכחות מלבד התמונה הזאת. הזיכרון מוטבע בתודעה באמצעות מילים ואלה לא היו ברשותי באותם זמנים של ילדות מוקדמת אבל משהו בגופי ניעור עכשיו לדעת את הסוד בוודאות שאין להכחישה.
הפאזל החסר של חיי מנופץ לרסיסים אבל אני יודעת שעכשיו יש בידי המרכיבים הנדרשים לי לספר אותם מחדש. כיווצים בשיפולי הבטן מריצים אותי בדחיפות לשירותים ולפני שאני לוחצת על מנוף ההדחה אני מציצה לראות את גוויית התולעת צפה שם בתוך נוזל צהוב עכור ואז הזעם האדיר שנצבר בי מאז שעמדתי על דעתי ואולי עוד קודם, מדיח את האסלה בנהרות לָבָּה.
בימים הבאים משק הכנפיים של מלאך האהבה חוזר וסולח לי בשם כל מי שפגעתי בו ובראש וראשונה בשם עצמי. מתוך עין הסערה המטלטלת אני יודעת בבהירות שהתהליך יושלם רק כשאגיע לשלב בו אהיה מסוגלת לסלוח גם להם מבלי שֶׁאֶדָרֵשׁ להצדיק את פשעיהם. אז תיפתחנה לי המגרות אל נוף ילדותי שכל כך הרבה תמונות ממנו קברתי בתוכן. אני יודעת שאת התהליך הזה לא אוכל לעשות לבדי.
***
תגובות (0)