מבוך המראות
מפגש 18
"רות יקירתי, הספר עשה לי מהפכה. הוא הראה לי בָּרור שחלק מה'חברים' שמרכיבים את מה שאני קורא לו 'אני', הם אמונות שבמשך ההיסטוריה של הגזע הלבן הגיעו גם להורים שלי, אז בעצם האקדח של החלום הוא כמו כלי הנשק שהם השתמשו בו לדיכוי וחיסול של תרבויות ילידיות שבסך הכול מנסות לקיים חיים הרמוניים אחד עם השני ועם הטבע, כי הם רואים את עצמם חלק ממנו ולא משעבדים אותו והורסים אותו כמונו. אז אני שואל את עצמי מי אני באמת? אם החלקים שלי יצליחו לוותר על האשמה וייקחו אחריות, על מה אני אחראי ואיך אני צריך להוציא את האחריות לפועל? ועוד משהו – זה אומר שאני כבר לא אהיה 'אני'?"
"אלה שאלות מיליון הדולר. תנסה לשאול אותן בהזדמנויות שונות ותראה אילו תשובות תצוצנה".
משתררת בינינו אתנחתא של שקט. אני רוצה לברר אתו מה הוא מרגיש ביחס לדרך שעשה כאן ואני שואלת האם לפי הרגשתו, המטרה שלשמה הגיע הושגה.
"כשבאתי אליך רציתי שתעזרי לי להרוג את הכאב. בכלל לא היה לי מושג שהכאב שדיברתי עליו הוא אשמה שבחלום שלי קבלה צורה של אקדח, אז יצא מין אבסורד מצחיק כזה שהרגתי את האקדח בזה שסלחתי לו.
אם אני מסתכל אחורה על כל הדברים שלמדתי והכרתי במהלך המפגשים שלנו, בכלל לא דמיינתי שזה מה שיקרה. בסך הכול, מה שרציתי כשהגעתי זה שהחיים שלי יחזרו להיות מה שהיו לפני הנסיעה לארץ ואני אוכל לשים את כל הפרשה עם ירון וחנה בצד. עכשיו אני מבין שטיפול זה תהליך שעושים צעד אחרי צעד בניגוד לכדור שיורים למטרה והוא מגיע אליה או מפספס תוך חלקיק שניה ואנחנו לא לוקחים בחשבון את הדרך שהוא עושה אפילו שהיא זאת שקובעת את ההבדל בין קליעה לפספוס, ועוד יותר מזה – בטיפול אתה לא יודע לאן תגיע בסוף.
אני מוצא את עצמי במין מצב של מהפכה שהכול משתנה – גם אני וגם מה שקורה בחיים שלי. אני חושב שאולי מה שעברתי כאן הוא כמו מסע הכנה לטיול הגדול שיימשך כל החיים שלי, אבל זה טוב כי סוף סוף אני מרגיש חי.
"כן, אני מסכימה אתך לחלוטין. בסופו של דבר החיים הם תהליך דינאמי. אני בעצמי מלאת תדהמה מהמהפך שעברת במשך זמן כל-כך קצר והכול בזכות החלום שהציף את הדרמה התת-ימית שניהלה את חייך. מסקרן אותי לבדוק יחד אתך אם חלו שינויים בכפות הרגליים שלך בעקבות 'מסע ההכנה' שעברת".
הוא מתיישב על השטיח ברגליים פשוטות ואני כורעת מולו ומַפְנָה מָרְאָה אל כפות רגליו.
"נדמה לי שיש פחות חריצים ברגל ימין והם פחות עמוקים. גם השכבה העבה בָּעָקֵב קצת ירדה והחתכים העמוקים שם נעלמו, לפחות אני לא מרגיש כאבים כשאני דורך. גם את רואה את זה?"
"בטח. עדיין יש הבדל בין שתי כפות הרגליים אבל אין ספק ששתיהן מובילות אותך בדרך אל עצמך. ממש אהבתי את האופן שבו אתה רואה מה שעשינו כאן יחד. מי שהתחיל במסע הזה לא יוכל כבר לעצור.
גבריאל יקר, יש בך שתי איכויות נדירות – כושר ריכוז מעולה במדיטציה של התמקדות וחוכמת לב שיודעת לעשות אבחנות מדויקות. להערכתי, אם תצליח לשלב ביניהן תוכל להגיע לפריצות דרך יוצאות דופן".
"תגידי, כל הדברים שאת אומרת לי עכשיו נשמעים לי כמו נאום סיכום. את מתכוונת לרמוז לי שאנחנו מסיימים, או שאני טועה?" אני קולטת את התחככות המלים שלו בדרכן החוצה.
"אני רוצה להתוודות בפניך על משהו שאולי חורג מהיחסים הפורמליים בין מטפל ומטופל אבל הוא לב ליבו של הטיפול – הליווי שלי אותך, כמו כל טיפול מוצלח, היה במידה רבה תהליך משותף. הוא הוביל אותי, בתהליך האישי שעברתי במהלך המפגשים אתך, לנקודת משבר שאני נמצאת בה כרגע. אני חייבת לקחת פסק זמן כדי לטפל בו בידיעה שמשבר הוא הזדמנות לשינוי לטובה. אני בוטחת בך שתוכל לנצל אותו כדי לנסות לצעוד לבד בדרך שהתחלת להתוות כאן בעזרתי. אתה מכיר את האמרה – 'הדרך חכמה מן ההולך בה'? אתה מוזמן לתת בה אמון. מכל מקום, אשלח לך הודעה ברגע שאחזור".
כובד זרועותיו משרה בכתפיי חמימות שמסרבת להרפות. בדרכו החוצה אני מבחינה בברק-המנורה מתנוצץ בעיניו.
כעבור יומיים מגיע משלוח. מתוך האריזה בוקע מכל זכוכית בעל כרס נפוחה שממנה עולה צוואר ארוך וצר פקוק בקצהו. מן האדמה שממלאת את הקרקעית מסתעף צמח ענֵף וירוק מנומר באשכולות פרחים זהובים.
– – – – – – –
תגובות (0)