מבוך המראות

מפגש 2
"אני סקרנית לדעת מה גרם לך לחזור" אני מקדמת את פניו בחיוך.
הוא מתרווח בכורסה, מניח לי להמתין.
"הייתי כבר אצל כמה פסיכולוגים וכולם רצו שאסביר להם מה בדיוק הבעיה עם הכאב שלי, מתי הוא התחיל וכל החַרְטָה. את הלכת ישר לרגליים וראית כל מיני דברים שאם הייתי צריך להסביר לך לא הייתי יודע איך. לא היה לי מושג בכלל שיש שיטות כאלה", אני מרגישה את בית החזה שלי מתרווח, מפנה מקום למה שהמלים שלו מנסות להעביר אלי.
"תקשיב, גבריאל, לגוף יש כל-מיני דרכים לבטא את הסיפורים שכל אחד מאתנו נושא בתוכו. אנחנו נעשה את העבודה בעזרתו ואתה תשתמש במלים במידה שתבחר ומתי שתרצה", אני מבחינה בעפעפיו המרפים מרפרוף.
"יש לְךָ ניסיון במדיטציה?"
"כן, בטח. האמת שאני יושב כל-בוקר שעה. לפני כמה שנים השתתפתי בקורס mindfulness שלִמְדוּ אותנו לשים לב לנשימה ומאז החיים שלי השתנו. כשאני יושב, אחרי כמה דקות כל הבית-משוגעים שמסתובב לי בראש נעלם ואני ברקיע השביעי. הבעיה שמאז שחזרתי מישראל השיטה הזאת כבר לא עובדת לי."
"אז מה דעתך שנשתמש בה כדי להקשיב למה שיש לכאב להגיד לך? "

הוא מתיישב על אחת מכריות המדיטציה בשיכול רגליים. אני מתיישבת מולו.
"אני מזמינה אותך להתייחס לכאב בסקרנות ולחקור איך הוא מורגש בגוף. תשים לב גם לשינויים, אם יהיו. מוכן?"
אני מכה בעדינות במקל העץ בשולי הקערה הטיבטית שבידי ומכוונת אותו לעצום עיניים, מתבוננת בתשומת-לב בגופו ובהבעת הפנים שלו, מבחינה בכפות ידיו המאוגרפות, בשרירי הפנים המכווצים, בעפעפיים המרפרפים ובתלמים לאורך המצח. לקראת סוף הישיבה הכול נרגע.
"הרגשתי כיווץ ולחץ מהבטן העליונה עד הגרון והיה לי קשה לנשום. הרגשתי כאילו אני הולך למות", ידו נעה על גופו מונחית על ידי המילים, "בסוף לא יכולתי לסבול. חזרתי לשים לב לנשימה ולאט לאט היא חזרה".
אני מזמינה אותו לשקוע באחד הפופים, להרגיש איך הוא עוטף אותו ולהתמסר. במשך כמה דקות אני בקשב לגוף המתרפה לאטו ולנשימה שנעשית עמוקה ואיטית. אחר כך מעוררת אותו בעדינות ואנחנו נפרדים.
***
 
אני מתיישבת על כרית מדיטציה בכוונה להתחבר לזיכרון חוויה של כאב, משוטטת במחוזות חיי ומגלה להפתעתי עד כמה הזיכרונות המעטים שבחרתי לאצור כדי לטוות את הסיפור שלי מקוטלגים על פי סדר התרחשותם כמו דיווחים של מישהי אחרת ששמה כשמי.
אני מזמינה אחד מהם לעלות.
אני יושבת על האסלה בחדר הרחצה, רגליי הקצרות מדי מתנדנדות להן הלוך ושוב. נעלתי את הדלת ואני שוקעת בחלומות נטולי זמן, בטוחה שאף אחד לא ייכנס ויפריע. אחרי המון זמן הקול הצווחני של אימא קורא לי לבוא מיד לארוחת הצהריים כי אבא הגיע מהעבודה ואסור בשום אופן שהאוכל יתקרר. אני מצליחה לחוש את הבהילות שדוחקת בי לנגב את הטוסיק לסגור את מכסה האסלה ולטפס עליו למשוך בחבל להוריד את המים לגרור שרפרף לכיור לשטוף ידיים במים וסבון ולמהר לפתוח את הדלת. המפתח לא מסתובב! אני מנסה שוב ושוב. מפלצת הפחד מודיעה להם שנעלתי את עצמי במקלחת והדלת לא נפתחת והיא הולכת ותופחת לשמע הצעדים הכבדים ההולכים ומתקרבים ולנוכח כשלוני לסובב את המפתח בהתאם להוראות שמגיעות מעבר לדלת בקולו החרוך מסיגריות של אבא: "תנסי לדחוף אותו למעלה או למטה ואז לסובב ". היא הופכת לאֵימה כשאני שומעת את הסולם הגדול נגרר אל מתחת לחלון ואת קולה של אימא מזהיר אותו מנפילה כשהוא מטפס את שארית הדרך מראש הסולם אל החלון על גבי-צינור הביוב. מַכָּה חזקה בחלון וצלילים של שברי זכוכיות שממלאים את קרקעית האמבטיה מקפיאים אותי ואבא מגיח מבין חודי החרבות הבולטים ממסגרת החלון בפסים אדומים על זרועותיו וצונח ברגלים יחפות היישר על קרקעית האמבטיה. אני רואה את העקבות האדומות המלוות את צעדיו בדרך אל הדלת. הוא מסובב את המפתח ובאבחה אחת משחרר אותה. תחושת הרווחה הרגעית מפנה מקום לרעד שמדדה אחריו החוצה. הכאב המצלצל של הסטירה על כל אחת מלחיי מעלה באש את תנוכי האוזניים שלי ותחושת השפלה ובושה זורמת עם הנוזל החם שנקווה סביב כפות רגלי.
"שלא תעיזי עוד פעם לנעול את הדלת. את יודעת שיכולתי ליפול מהצינור ולהיהרג?!"
המילים שלו גוזלות ממני את המרחב המוגן שהיה רק שלי.

אני מניחה לכאב להיות מורגש בגוף במלוא עוצמתו, שואפת עמוק לחזה. אני חשה בהודיה שלו על שאני מפנה לו מקום להיחוות במלואו, מניחה את שתי ידיי על אזור הלב, שואפת אור לבן מהמרחב הקוסמי ומקרינה אותו אל מה שנזקק לו, מבטיחה לכאב שלא אתכחש לו. בהדרגה הוא מרפה ואת מקומו ממלאת שמחה שאין לה כתובת ואיתה הכרת תודה עמוקה.
***