מבוך המראות

מפגש 3

הוא נכנס לחדר, שוקע בפוף, שואל אם זה בסדר.
"אחרי המדיטציה שעשיתי בפעם הקודמת, שכמעט נחנקתי, חשבתי הרבה על העניין הזה של הנשימה. את יודעת, אני עובד בתור מציל", הוא גורם לי להחסיר פעימה, "אני גם מלמד שחיה, עובד הרבה עם ילדים. הרוב מפחדים נורא להישאר עם הפנים בתוך המים. אני אומר להם להשאיר את הראש בחוץ ולשים לב לנשימה – ראשית, לאוויר איך שהוא יוצא מהנחיריים ואז, לתפוס את הרגע שהאוויר מתחיל להיכנס. אני מסביר להם שהראש שלהם בתוך המים רק בזמן שהאוויר יוצא ואז מים לא יכולים להיכנס. ברגע שהאוויר גומר לצאת הם מוציאים את הראש החוצה באופן אוטומטי ויכולים לשאוף אוויר חופשי. את לא מאמינה כמה מהר הם תופסים את העניין ומפסיקים לפחד. אני מרגיש שעל ידי הלימוד הפשוט הזה אני כאילו מציל אותם מטביעה".
"מעניין מאד! איך הגעת למקצוע הזה?"
"בכיתה א' התחלתי ללמוד שחיה אחרי שכמעט טבעתי בים. בחיי! ממש שכחתי מהמקרה הזה. בכלל, אני זוכר בקושי דברים מהילדות של מיכאל. כשאני כבר נזכר במשהו, זה עובר על-ידי, כמו בוידאו שאבא של מיכאל היה מצלם את המשפחה, כולם שם מחייכים, ואחר כך הם ישבו בסלון והסתכלו והיה נדמה לו שזאת משפחה אחרת שרק דומה למשפחה שלו. בכל אופן, השחייה הייתה בשבילי הזדמנות והשקעתי את כל המרץ בשביל להצטיין. הרגשתי שאני לומד לשלוט בגוף שלי ויותר אני לא אטבע, מה שלא יקרה".
'תשמרי על עצמך! את חייבת להמשיך לעמוד במקום המוצק שעליו את נמצאת כרגע!'
"במשך השנים התקדמתי, התקבלתי לנבחרת הלאומית לשחיינים צעירים והיינו נוסעים לתחרויות בחו"ל. כשהייתי בן שש-עשרה למדתי גלישת גלים ומאז אני ממש מכור לזה".
"אתה יודע, אני חושבת על הבריחה ממי שהיית והבחירה לשכוח חוויות שקרו לו ולהיות מישהו אחר. אני מאמינה שהגישה אל הכאב של מיכאל צריכה לבוא דרך גבריאל. המשימה המשותפת שלנו תהיה להכשיר את גבריאל להיות המציל של מיכאל. מה דעתך? מוכן לצלול לעומק?"
"לא יודע לְמָה את מתכוונת ב'להציל את מיכאל' וגם שונא לצלול אבל אני מוכן לתת לזה צ'אנס. בסך הכול מדיטציה, מה כבר יכול לקרות?!"
"אז קדימה!"
אני מנחה אותו לדמות את עצמו מוקף בקור מֵימִי כחול עמוק, להתבונן בחיים השוקקים מסביבו שם בעומק ולהקשיב לשקט. על הגב שלו מיכל חמצן. עם כל נשיפה הוא הולך ומעמיק ובשאיפה, ממלא את הריאות במנת חמצן. כאשר יהיה לו די, הוא מוזמן להתמקד בשאיפה שתעלה אותו בהדרגה עד מעל לפני המים.
"היה לי מפחיד השקט המוחלט, לא הצלחתי לראות דגים או אלמוגים, רק מים קפואים מכל הכיוונים. אני מתחבר דווקא לאֶקְשֶן למעלה".
***
 
בשלוש לפנות בוקר אני שוב ילדה קטנה, נכנסת לים עם אימא שמחזיקה בידי. כשהמים השקטים מגיעים לי עד הברכיים אימא עוזבת לי את היד ומודיעה שהיא הולכת לשחות קצת ותכף חוזרת. "תחכי לי כאן ואל תזוזי!" היא מצווה ומתרחקת בשחייה. אין אף-אחד מסביב. אני לא יודעת לשחות. המון זמן עובר ואימא לא חוזרת. המים עולים וכבר מגיעים לי לפופיק ואחר כך הם כבר מכסים את הבליטות הקטנות החומות בחזה שלי והם מושכים אותי בכוח ומרחיקים אותי מהכיוון של אימא. אני מנסה להישאר במקום אבל הם הרבה יותר חזקים ממני. מה יהיה אם אימא תחזור ולא תמצא אותי?… אני מסתכלת כל הזמן לכיוון ששם נעלמה אבל רואה רק ים. המים כבר מגיעים לי עד לסנטר. אני סוגרת טוב-טוב את הפה. כשהמים מכסים את השפתיים, אני יודעת שעוד נשימה אחת נשארה לי וזהו.
פתאום מישהו מרים אותי בכוח וצועק:
"ילדה, מה את עושה כאן לבד בים?!"
"קוראים לי רפאל, תזכרי!", הוא לוחש לי באוזן לאחר שמסר אותי להשגחתו של אבא שמחכה לנו עצבני על החוף.
***