מבוך המראות

מפגש 4

"ספר לי על גבריאל, אם זה בסדר מבחינתך, מה עוד הוא עושה בחייו? האם הוא חי לבד או בזוגיות? איך הוא מעביר את השעות הפנויות? למה בחר בקֵירנס כדי לחיות בה?"
"האמת, אין לי הרבה מה לספר.
מה אני עושה ביומיום? דבר ראשון בבוקר מתיישב על הכרית, אחר-כך עושה תרגילים על המזרן. אוכל מזון אורגני, מעביר הרבה זמן בחדר-כושר, בעיקר מרים משקולות ומכסח את שק-האגרוף. יוצא לים כל פעם שהגלים גבוהים. אני זאב בודד. בשביל חברים צריך לאהוב לְדַבֵּר ואני לא טוב בזה. לפעמים יוצא עם חבר מהעבודה לשתות משהו, זהו.
מה אני עושה בזמן הפנוי? אני אוהב סדרות היסטורית וסדרות טבע. מסקרן אותי הרוע האנושי, להשוות אותו להתנהגות של חיות. אני גם אוהב לקרוא – הרגל מהילדות."
'לקרוא מה?' אני לא שואלת, מזהירה את עצמי מקפיצה נמהרת לקביעות לא מבוססות שמדובר במדורי ספורט בעיתונים או בספרות מקצועית על גלישה.
"למה דווקא קֵירנס? את בטח מכירה את הישראלים. כל-הזמן מסתובבים בחו"ל אבל כולם מגיעים לאותם המקומות. על המקום הזה לא הרבה שמעו. בגלל זה אני לא צריך לפחד שמישהו ייתן לי איזה 'צַ'פְּחָה', יקרא לי 'מיכאל' ואני אצטרך לעשות הצגה של טעות בזיהוי. חוץ מזה יש כאן חופים – חבל על הזמן.
בקשר לזוגיות התשובה שלילית, אני לא בנוי לקשר." הוא פולט במהירות ואחרי כמה נשימות מאומצות אומר בלחש, כאילו נאלץ לגלות לי מידע חסוי –
"האמת, כשהייתי בישראל היה לי קשר עם מישהי אבל ניתקתי אותו כי היא בעצם הייתה חברה של מישהו אחר. קראו לה חנה. היא חזרה בשאלה. המשפחה החרדית שלה ישבה עליה שבעה ושברה לה את הלב. נכנסתי לגלריה שלה לבחור קישוטים לדירה ששכרתי. חזרתי לשם, כל פעם בתירוץ אחר, בסוף תפסתי אומץ והזמנתי אותה לקפה", הסיפור שלו נמשך כאילו אין לו חסם עורקים, "היינו נפגשים לא רחוק משם, יושבים אחד מול השני, בעיקר שותקים. דיברנו בעיניים והיה לנו נוח לשבת ככה יחד. ערב אחד, בלי שהרגשנו, מצאנו את עצמנו על-יד הדירה שלי וזה קרה. את בטח לא מאמינה, אבל בשבילי זה היה הפעם הראשונה. עכשיו, בתוך הפוף, אני מבין למה אני אוהב לשקוע בו. כשהיינו ביחד הרגשתי כמו בתוך רחם והיה לה גם מקום בשבילי בין הזרועות שלה, שמשם יכולתי להרגיש את הפעימות של הלב שלה".
העדינות שבה הוא מגלגל את סיפור האהבה הזה עומדת בניגוד כל-כך קיצוני לשפה הצבאית הקצוצה שבה התחיל לספר על עצמו. איך יכולתי לצפות שקיים ברפרטואר שלו מנעד כזה?
"אבל ברגע שהתברר לי שהזמן שלנו נגמר חתכתי, גמרתי את העניינים שם והסתלקתי כמה שיותר מהר!" הוא חותם בפסקנות של שופט המקריא גזר דין שלא ניתן לערער עליו.
אני מזמינה אותו להתיישב על כרית המדיטציה ומנחה אותו להפנות תשומת לב לאוויר העוטף אותו, למגע שלו בַּפָּנִים, בעיניים, בשפתיים, מבקשת שישים לב למקום שגופו תופס במרחב ולאוויר שמפנה לו מקום ועוטף אותו, שיהיה ער לעובדה שהאוויר שהוא שואף לקרבו הוא אותו אוויר שמקיף אותו, שבאמצעות האויר הזה שגופו מכיל לרגע ואחר כך משחרר בחזרה אל העולם הוא נעשה שותף לכל היצורים החיים.
הוא משתף שזאת צורת התייחסות שמעולם חשב עליה. ההרגשה של הקשר וההכלה הייתה נעימה לו. אני מציעה לו לאמץ מדי פעם את צורת ההסתכלות הזאת בזמן תרגול המדיטציה.
***
 
במהלך השבוע אני אוספת ומניחה בְּקופסה מיוחדת את החלקים המעטים שגבריאל העניק לי מהפאזל של חייו, תוהה האם החזרה שלו למקום שבו התרחשה הפגיעה הייתה תנאי הכרחי לנביטת זרע החיים שהמתין באותה אדמה צחיחה במשך כל שנות חייו. נחוץ לי לדעת עוד על מה שקרה לו במהלך שהותו בארץ כדי שאבין אם הנסיך שיעורר את השלגייה שבתוכי מתרדמתה לאחר שאכלה תפוח שהורעל בידי אימה החורגת, ממתין לה באותה מולדת. אני ממלאת את מרחב-בית החזה שלי בכל אורך-הרוח שהיקום מסוגל להעניק לי כדי שאצליח להמתין עד שהווילון יוסט, טפח אחר טפח, ונוכל לטוות את הסיפור שלו ולהכיר את הדמויות המשחקות בו את תפקידיהן. משהו בתוכי בוטח במענה שיבוא לי משם.
***