מבוך המראות

מפגש 5

"אני לא יודעת אם שמתָ לב שבתור בן אדם שתקן אתה מדבר לא מעט והדברים שאתה מספר לא נשמעים לי כמו סתם גיבוב של מילים, כאילו ה'גבריאל' שסיפרת לי עליו וזה שנמצא כאן הם שני אנשים שונים במקצת".
"נכון, זה באמת משונה! כאילו יש לי בפנים מחסן של מילים שעד עכשיו בכלל לא היה לי מושג עליהן, וכאן הן תופסות שליטה ומשתחררות לי מהפה".
"איך אתה מרגיש עם זה?"
"אני חושב ששתיקות הן סוג של הגנה. הביטחון שאני מרגיש בחדר שלך, זה משהו שלא הרגשתי הרבה פעמים בחיים שלי, כאילו יורד ממני שריון".
"האם אני יכולה להבין מזה שהיו לך מדי פעם חוויות כאלה? אתה יכול לספר לי?"

"גרנו בכפר שמריהו, את יודעת – שכונה של וילות, כל משפחה חיה לבד, בלי התערבות של השכנים, לטוב ולרע. בקורס השְׂחִיָּה פגשתי ילד, ירון, שהמשפחה שלו עברה לגור מולנו. אני הייתי מין 'אאוטסיידר', אבל שנינו היינו שחיינים מצוינים והתחרינו אחד עם השני. מהר מאד השארנו את כל הילדים מאחורינו. במלתחה היינו מדברים על השחייה ובסוף נהיינו חברים טובים. כל פעם שהייתי מפסיד שיעור הוא היה מתחקר אותי מה קרה. את התירוצים שלי הוא לא ממש קנה.
היו לו המון משחקים וחוברות קומיקס ושיחקנו כדורגל על הדשא שלהם. כשגדלנו קצת היינו יוצאים לשחות בחוף 'סִידְנִי-עָלִי'. מצאנו לנו חוף פרטי כמה קילומטר דרומה מהחוף עם המציל, במקום שאף אחד לא אמר לנו איפה מותר לשחות ואיפה אסור." המלים שלו צרודות פתאום, "ההורים שלו היו נורא נחמדים. אבא רופא ואימא מורה. תמיד הזמינו אותי לאכול איתם אוכל אמיתי של בית. הם לא שאלו כלום על המשפחה שלי. גם ירון לא שאל אותי למה אף-פעם אני לא מזמין אותו אלי. כשהייתי שם הרגשתי שאני יכול לנוח מהמתח הקבוע שלי, אבל הייתי רק אורח. בסוף תמיד הייתי צריך לחזור לבית ששם גרתי".
כשאני מקשיבה לו משהו בי יכול לנשום עמוק מתוך חריכת הכאב שצורבת לי בעיניים.
"הסיבה למה שאנחנו עושים כאן היא הכאב. לפני שנתחיל בעבודת ה'הוצאה שלו להורג' כמו שביקשתָ, אני מציעה שתרשה לעצמך לחוות אותו בגוף בלי לנסות להימנע ממנו".

אני מבקשת ממנו לעבור לשכיבה על השטיח, מניחה כרית מתחת לראשו ומתיישבת לנוכח כפות רגליו, מזהירה אותו שהבהונות רגישות מאד לכאב ושאני עומדת ללחוץ עליהן, מבקשת שיסמן לי בהרמת יד כשהוא מתחיל להרגיש כאב ומזמינה אותו לשחרר צעקה כשזה יהיה בלתי נסבל. אני מעלה את הלחץ בהדרגה עד לרמה שמטופלים אחרים צורחים בה לפני שהוא מסמן לי באצבע שכואב לו. אני מתגברת על הנטייה להפסיק וממשיכה ללחוץ, ממתינה לשווא לצעקה המיוחלת עד שאצבעותיי מסרבות לי. אני מניחה פדים קרירים על בהונותיו ושואלת למה לא צעק.
"בגלל שצעקות הן סימן לחולשה והן גורמות סיפוק למי שמענה אותך".
הוא מספר שבהתחלה לא הרגיש כלום, בשלב מסוים הכאב נעשה נורא, כאילו אני עוקרת לו את הציפורניים אבל פתאום הוא נהפך לאנרגיה מאד חריפה שהתפשטה בכל הגוף שלו מתוך אצבעות הרגליים.
"מעניין", הוא נזכר פתאום, "בפעם הקודמת אפילו לא נגעת בי והכאב כמעט הרג אותי ועכשיו, דווקא כשהכאבת לי כל-כך, הוא החזיר אותי לחיים."
"מה אתה חושב גרם להבדל בתגובה?"
הקמטים במצחו מתאמצים להמציא לי תשובה.
"אולי כי הכאב הזה לא קשור לשום דבר שקרה בחיים שלי. מהתחלה סמכתי עליך שאת לא עושה את זה בגלל שאת סדיסטית או משהו כזה, אלא שזה לטובתי, אפילו אם אני לא מבין בדיוק איך. הכאב שבאתי אתו, אני יודע שהוא התחיל עוד מלפני שאני זוכר את עצמי אפילו שהתחלתי להרגיש אותו רק בביקור בישראל. אני לא בטוח שאני מבין מה אני אומר. מקווה שאת מבינה".

***
 
עכשיו, כשהתחלנו להיכנס לעובי הקורה, אני מבינה עד כמה חיוני שאבין לעומק באילו אופנים הכאב נוכח בחיי, שהרי שנינו שותפים לטנגו הזה ואם לא אצליח להוביל את עצמי, איך אוכל להוביל אותו?
בתזמון מושלם, במהדורת החדשות באותו ערב, אישה מספרת על בתה בת החמש-עשרה שחוסה במוסד סיעודי מאז שתאונה הותירה אותה עם פגיעת ראש בלתי הפיכה. מאז שמנהל המוסד התחלף הילדה, שבדרך כלל הייתה נוחה ורגועה, מתנהגת בצורה מעוררת דאגה, צורחת ובוכה מכל דבר קטן או לחילופין, שרויה באפתיה. היא ובעלה מבחינים בקרחת במרכז הקרקפת שלה ולפעמים, בבקרים, שערות שלה מפוזרות על הכרית. מנהל המוסד דוחה על הסף את דרישתם לחקור חשד להתעללות. בלית ברירה הם מתקינים בחדר מצלמה נסתרת. השעה 00:00. שני סניטרים נכנסים לחדר. הילדה מתחילה לצעוק. אחד סותם לה את הפה ביד והשני מורט את שערותיה. כעבור חמש דקות הם עוזבים את החדר. בכי הילדה קורע את המִרְקָע.

הקרקפת שלי זועקת מכאב נורא והשרירים ברגלי רוטטים בחירות מוחלטת. סלע מתיישב באזור החזה וידיים עלומות לוחצות לי על הגרון ואני נזכרת במילותיו של גבריאל כשהנחיתי אותו להתמקד בביטוי הגופני של הכאב הממית.
כשאני מצליחה סוף סוף להתעשת, אני מודאגת מהתגובה המוגזמת שלי שנראית לי כמו הזדהות יתר עם המטופל שלי. הסיפור שבכתבה אכן מטלטל אבל אני מורגלת בסיפורים מזעזעים ואינני מכירה מנגנון הגנה יעיל יותר מההרגל.

בבוקר, כשאני מתעוררת אחרי שינה קצרה מדי ומסויטת, מה שנותר בזיכרוני הוא תחושה של תעיה אינסופית במבוך. רק פרט אחד נחרת בי בבהירות – קופסת בונבוניירה מוזהבת שהופיעה ונעלמה כמה פעמים במהלך החלום. אני נזכרת שלאחרונה, כשחיפשתי משהו במחסן, נתקלתי בקופסה כזאת.

ערב רב של תמונות מצהיבות מתפזר על השולחן, כופֶה עלי להתבונן בהן. דודים ודודות ומסיבות חתונה ובר-מצווה וצילומים של אנשים וילדים שאינם זכורים לי. מתוך הגיבוב צצה תמונה קטנטונת של ילדה כבת שנתיים במכנסי טריינינג וסוודר שיושבת על מדרגה ומסתכלת עלי במבט עצוב. החצי השני של התמונה חסר.
כמו מטאור בשמים אפלים מופיעה על המסך הריק של זיכרוני ילדה בת שמונה, יושבת ליד השולחן במטבח ומחזיקה בידה את התמונה הזאת כשהיא שלמה.
"מי האישה הזאת שיושבת על-ידי"? היא שואלת,
"היא הייתה מטפלת שלך כשהיית קטנה", משיב לה הקול של אימא שלי.
"אז למה אני לא זוכרת אותה?"
"היא הייתה מרביצה לך. כשתפסתי את זה פיטרתי אותה".
מספריים שמונחים בהישג ידה גוזרים באלימות את דמות המטפלת, ידיה קורעות אותה לגזרים וזורקות לפח, אל בין קליפות תפוחי האדמה והסלק שאימא מכינה מהם חמיצה לארוחת הערב. המחצית הנותרת נטמנת בחשכת הקופסה המוזהבת יחד עם הזיכרון ההוא, עוברת למחצית האחרת של העולם, ממתינה עשרות שנים לרגע הנכון.

אות קין משתקף לי מהמצח כשאני מציצה בראי אחרי ששטפתי את פני, מאיר את דפוסי התגובה ההישרדותיים המוכרים לי כל-כך באורן הבהיר של העובדות שמגדירות אותי מחדש. הגוף שלי מרגיש את קפאון האימה שמנע מהילדה שהמתינה בים להמרות את פי אמה, אפילו במחיר חייה.
אני שואלת את עצמי האם גם אני, כמו גבריאל, מסוגלת לחוות את התחושה הגופנית שאנו מכנים 'כאב' כאנרגית חיים אינטנסיבית ולא רק כביטוי גופני מאוחר לחוויות טראומטיות.
סרט חיי מתגלגל שלושים שנה אחורה, אל חדר הלידה. המרווחים בין הכאבים המועכים את האגן שלי כמו צבת ברזל הולכים ומצטמצמים, השיאים מעפילים כמו גל שרודף גל וכוחותיי נמסים במים שבתוכם אני נדונה לטבוע. פתאום אני מרגישה את התינוק שלי מתחנן שאעזור לו להיחלץ מהכלא. אני מתחילה לשתף פעולה בכל פעם שגל כאב מגיע, ללחוץ במלוא העצמה. ככל שהוא קורע אותי מבפנים כך הוא מציף אותי באנרגית חיים עד לרגע שהתינוק מחליק מתוכי.

***