מבוך המראות
מפגש 6
"יצא לְךָ להיפגש עם ירון במהלך השהות שלך בישראל?"
ענן מְמַסֵּך על האור שחוזר מפניו וה'כן' יוצא מפיו מאומץ. לאחר פסק זמן, כשהוא מנפח את הריאות ומשחרר את האוויר באנחה הוא מתחיל לספר,
"איך שירדתי מהמונית ליד הבית של אבא שלי צץ יוֹסְקֶה, אבא של ירון, חיוך ענק מרוח לו על הפרצוף.
הוא אמר לי שזמן קצר אחרי שאבי נפטר, הגיע אליו חוקר פרטי והראה לו תמונה שלי. הוא הסביר לו שהוא עובד מטעם עורך-הדין שלו.
סיפר שירון גר בתל-אביב עם החברה שלו והם עומדים להתחתן, נתן לי כתובת וטלפון אבל אני רציתי לעשות לו הפתעה.
המונית עצרה לפני דלת של גלריה לאמנות. הייתה שם בחורה רזה שלבשה מכנסי כותנה רחבים וחולצה כחולה שנראתה עליה כאילו היא תלויה על קולב קטן מדי. היו לה פנים נעימות, שער קצוץ ועיניים שחורות עצובות. הצגתי את עצמי ואמרתי לה שאבא של ירון נתן לי את הכתובת הזאת. היא חיבקה אותי ואמרה לי לעלות איתה לקומה השנייה. כשפתחה את הדלת ירון עמד שם בגוף הענק שלו, הסתכל עלי בעיניים הירוקות שלו וחיבק אותי. הם הזמינו אותי לאכול איתם. אמרתי לירון שמחר אני מתכוון ללכת לשחות בחוף סידני-עלי והצעתי לו להצטרף. הוא אמר שכבר קבע משהו אבל הגיע למחרת בבוקר ואסף אותי. הוא גילה לי שמאז שנעלמתי לא חזר לשם.
הירידה לקטע הזה של החוף מאד תלולה ומסוכנת. הוא החנה והתחלנו ללכת לכיוון השביל. פתאום הוא נזכר שהשאיר את הנייד במכונית והוא מחכה לאיזה שיחה דחופה. לא חיכיתי לו. ירדתי ונכנסתי למים. עבר זמן והוא לא הופיע. שחיתי לחוף במהירות ושם הוא שכב. החול מסביב לראש שלו היה מלא דם. הטלפון היה זרוק לא רחוק ממנו, מת. אני לא לקחתי אתי טלפון. העמסתי אותו על הגב. הדרך לַבּוּטְקֶה של המציל חסומה בסלעים בכמה מקומות ולא היה פשוט להגיע. בבית החולים התברר שחטף פגיעת-ראש אנושה ולא היה ברור אם ישרוד ואם-כן – באיזה מצב יישאר. נשארתי שם לכמה זמן שהיה צריך כדי להתעדכן במצב וברחתי", הוא משתנק.
"אני מתארת לעצמי איזה כאב אתה סוחב אתך מהטרגדיה הזאת ומובן לי לגמרי למה קשה לך כל-כך להשתחרר ממנו, אבל סיפור ההצלה שלך, כשאתה סוחב את הבחור הענק הזה על הגב בדרך מלאה מכשולים בכוחות על-אנושיים שרק האהבה הגדולה שלך אליו יכלה לגייס בשבילך, היא בעיני מעשה הרואי".
"הלוואי והייתי יכול לראות את זה כמוך. זה היה המינימום שיכולתי לעשות כדי להקטין קצת את הנזק הנוראי שעשיתי".
כיווץ נורא סוחט לי את מקלעת השמש, מתיז מיץ צהוב רעיל שמחלחל לכל התאים.
"אני מציעה שתחשוב על זה שוב לקראת הפגישה הבאה שלנו".
***
הכיווץ המוכר ההוא – כמו חוקר מנוסה אני יודעת שהוא קצה החוט שיוביל את שנינו אל לב המאפליה.
התולעת הגיעה לבטן שלי מתפוח שאכלתי. טעם מר מגעיל מילא לי את הפה ואני רציתי לירוק אבל פחדתי כי אימא אמרה לי שצריך לבלוע כל מה שיש בפה גם אם זה לא טעים. כששאלתי אותה מה קורה אם בולעים תולעת שמסתתרת בתוך תפוח היא גילתה לי שהתולעת צומחת בתוך הבטן ואוכלת את האוכל של מי שבלע אותה. פחדתי לספר לה שזה מה שקרה לי אבל הסוד המשיך לִתְפּוֹחַ בתוכי במשך שנים ארוכות, מותיר אותי כמו שק שהתרוקן והתמלא ביצור מפלצתי.
***
תגובות (0)