מבוך המראות
מפגש 7
"תגידי רות, איך יכול להיות ששני אנשים יכולים להבין אותו הדבר ממש הפוך? חשבתי על זה לעומק. את כנראה מפספסת משהו."
"או.קיי., תראה לי מה אני מפספסת".
"את צודקת שהמבצע הזה היה ממש קשה, אבל תחשבי – זה היה רעיון שלי ללכת לשם ואני הצעתי לירון לבוא איתי. לא חשבתי על הירידה המסוכנת ולא חיכיתי לו שנרד ביחד. בעצם, אפשר להגיד שטמנתי לו מלכודת שדפקה לו את החיים. תדעי לך! המשפחה הזאת עשתה לי רק טוב! עוד לא סיפרתי לך איך יוסקה טיפל בפציעות שלי כל פעם שהייתי בורח אליהם ואני, מה עשיתי להם…" שני שבילים רטובים מטווים דרך אל זוויות שפתיו ואני מושיטה לו את קופסת ממחטות הנייר ושואלת איזה שם היה נותן להרגשה שנמצאת בבסיס האמונה שהוא גמל להם רעה תחת טובה.
"אני אָשֵׁם", הוא פולט בלי להרהר, "זה לא אמונה, זאת עובדה!".
"למה אתה מתכוון במילה הזאת – 'אָשֵׁם' ?"
"אתה אשם כשאתה עושה משהו שדופק מישהו או שאתה לא לא עושה כלום כשאתה יכול לעזור לו מתי שהוא נמצא בצרה או בסכנה".
"זאת אומרת שאתה מאמין שהמעידה של ירון קרתה בגללך? בגלל משהו שעשית או בגלל דבר שלא עשית?"
"שניהם – על חלק כבר דיברנו ויש ועוד משהו – אני נכנסתי למים לפני שהוא הגיע ולא חיכיתי לו".
"אני מציעה שאנחה אותך להרגיש את התחושה הגופנית שיוצרת בגוף האמונה הזאת – 'אני אשם'." כשהוא עוצם עיניים אני מבקשת ממנו להעלות בתודעתו את המחשבה 'אני אשם במה שקרה לירון', עד שירגיש את האשמה בתוכו. כשזה יקרה, שיפנה תשומת לב למה שקורה בגוף וידווח לי.
"אני מרגיש כאילו כל האזור הזה נסחט על ידי כוח עצום". הוא מעביר את כף ידו מהבטן כלפי מעלה עד לגרון, לוקח הפסקה ואני מבחינה במאמץ הגדול שהוא עושה להכניס אוויר. "כאילו הכוח הזה בא מבפנים ורוצה להרוג אותי ומשהו בתוכי רוצה את זה כי הוא יודע שלא מגיע לי לחיות".
רטיבות חמה זוחלת במורד לחיי ואני מתקרבת אליו ומניחה בעדינות רבה את שתי ידי על גופו – האחת על הבטן העליונה והשנייה על החזה ומבקשת שינסה לשאוף את החמימות שמגיעה מתוכן ולאט לאט, חוזרת כמנטרה על צמד המלים: "הכול בסדר" עד שאני מרגישה בהרפיה ובנשימה שנעשית עמוקה ומרווחת.
"את יודעת, רות, את הדבר הזה אני רוצה שתעזרי לי להרוג. הגעתי אליך בגלל שהבנתי שאם אני לא אצליח להרוג את המפלצת הזאת היא תהרוג אותי".
***
לאחר שנעזבתי לנפשי אני מניחה לחוויה הזאת שגבריאל עורר בי למלא אותי, לערער על זכותי לחיים, להניח לי לייחל בכל מאודי למות. אני מרגישה את הכיווץ הנורא שסוחט את פנימיותי כמו צנטריפוגה ומשהו בתוכי מעלעל באלבום זיכרונותיי, מחפש עדות לאשמתי הבלתי נסלחת ואני רואה את עצמי שוב באותו בוקר בפינת רחוב, ליד ערמת עיתונים בפתח חנות מכולת, עוצרת מול אדם לא צעיר, נמוך, לבוש בגדי עבודה מרובבים נתזי בטון, על ראשו כובע קסקט, גון פניו כצבע הכתמים שעל חולצתו. יפחות בלתי נשלטות ממלאות את המרחב. מדי פעם הוא מפסיק, מנסה להגות כמה מלים בשפה לא מובנת לתוך הטלפון הצמוד לאזנו. השבר רובץ עליו כמו שמיכת צמר אפורה, דוקרת.
אני מאטה. הנחל האכזב שבי מתמלא בדמעות שלו. רק כמה צעדים מפרידים בינינו. ידי מתרוממת, מבקשת לנוח על כתפו, השנייה מחטטת בתיק לשלוף חפיסת ממחטות נייר. שאלה האם הוא זקוק לעזרה נדחפת לי לקצה הלשון, אבל הרגליים שלי עופרת ופקעת קשה סוֹכֶרֶת פתאום את הגרון, עוצרת בעד השיטפון המאיים,
'תיזהרי! אולי את נכנסת כאן לסיבוך? אין לך מושג לאן זה יוביל!'
אני מסיטה את עיני ומרחיבה את צעדי. קולות חולפים של מנועים ברחוב המתעורר מחרישים את צלילי הבכי המתרחקים.
***
תגובות (0)