מבוך המראות
מפגש 8
"זוכרת שסיפרתי לך על קשר שהיה לי עם מישהי בישראל?
זאת הייתה חנה, בת הזוג של ירון. מאז שנפצע לא יצרתי שום קשר עם המשפחה. אחרי כמה חודשים תפסתי אומץ ונכנסתי לגלריה שלה. קלטתי שהיא שמחה לראות אותי. היא סיפרה לי שאין שינוי במצב והרופאים לא יודעים להגיד לאן זה ילך. הם מדווחים שכבר קרו נסים. ההורים שלו מתחלפים ביניהם בשמירה. היא לא באה הרבה. אין לה זמן בגלל הגלריה וגם, יותר טוב לה לא לקוות בשביל לא להתאכזב. 'מאז שחזרתי בשאלה אני כבר לא מאמינה בכוח של פרקי תהילים', היא אמרה, והרגשתי בקול שלה איך היא מיואשת מזה שלא נשאר לה כלום.
אחרי שהתחלנו לצאת ראיתי איך הקשר שלנו מחזיר אותה לחיים וזה עשה לי טוב. יום אחד הטלפון שלה צלצל. היא אמרה שירון פקח עיניים ומזיז קצת את השפתיים והידיים כשמדברים אליו, התלבשה מהר ויצאה. במשך כמה שבועות לא שמעתי ממנה כלום. לא כל-כך הרגשתי את הכאב של הפרידה ממנה כמו שהרגשתי את האשמה.
כעבור כמה זמן אני מקבל טלפון מאבא שלו. הוא מספר לי שירון התחיל לדבר והמילה הראשונה שהוציא מהפה הייתה 'מיכאל". הוא ממש התחנן שאבוא אליו, היה בטוח שזה יעזור לו להחלים. לא הייתה לי ברירה! כשבאתי הוא הושיט את היד ואני תפסתי אותה והצמדתי אל הלב שלי. הגעתי אליו כל כמה ימים. רציתי לספר לו מה שקרה עם חנה אבל פחדתי שזה ישפיע עליו לרעה. אף פעם לא היו בינינו סודות והסוד הזה ישב לי על הלב ולא יכולתי להסתכל לו בעיניים.
היה לו כוח רצון, אין דברים כאלה! מבית-חולים העבירו אותו ל'בית-לוינשטיין'. ראיתי איך הוא מתאפק לא לצעוק מכאבים אבל לא מוותר לעצמו. בשלב מסוים החליטו שהוא יכול לחזור הביתה. התאימו את הדירה לכיסא גלגלים. רק כשהגעתי לביקור אצלם ראיתי שוב את חנה. כשהתחבקנו הרגשנו כמו אז. הוא חיכה בסבלנות לחיבוק שלי. כשהסתכלתי עליהּ ראיתי שהבטן שלה קצת בולטת. הבנתי שהוא יודע עלינו. רציתי למות באותו הרגע.
הוא ביקש שנלך לים.
לקחתי אותו לחוף הנכים בהרצליה. ישבנו שם והוא הזכיר לי כל מיני חֶבְרֶה מבית-הספר ששכחתי עליהם לגמרי. אחר-כך הרמתי אותו מהכיסא ולקחתי אותו למים. הוא הצליח לשחות בעזרת הידיים ואני שחיתי על ידו, בקצב שלו. הוא היה כל-כך מאושר…
כשחזרנו לחוף הוא ממש הודה לי מכל הלב על זה שהייתי עם חנה כל הזמן הזה שהוא היה במקום אחר, אמר לי שהוא מאושר מזה שהיא לא נשארה לבד ושהיה לה טוב אתי. הוא יודע שחנה אוהבת אותי ומציע לי שנחיה שלושתנו כמו משפחה ונגדל ביחד את הילד. הוא ראה את ה'לא!' מרוח על הפרצוף שלי וממש התחנן שאחשוב על זה שוב כי הוא בטוח שזה יעשה טוב לכולנו. כמה לילות לא יכולתי להירדם. ידעתי שתמיד אני ארגיש כמו גלגל חמישי. הייתי בטוח שירוני יכול להיות אבא נהדר ואם אני מסתלק ומשאיר לו את הילד אני עושה את הדבר הכי נכון שאפשר – אני נותן לו הזדמנות להיות אבא, אני משאיר לו מזכרת ממני והעיקר – אני נותן לילד שלי הזדמנות שלא הייתה למיכאל – לגדול כמו ילד נורמלי עם אבא ואימא כמו חנה וירון. עם ההחלטה הזאת נפרדתי מהם, עליתי על מטוס וחזרתי הנה".
"אתם שומרים על קשר?" אני שואלת רטורית,
"לא. העדפתי לחזור הנה ולשים את כל זה מאחורי". הוא עונה בחיתוך הברות.
אני מזמינה אותו לדמיין שורשים שצומחים מרגליו אל תוך האדמה, הולכים, מעמיקים, מתעבים ומסתעפים. מבקשת שירגיש את היציבות והתמיכה שנותנת לו האדמה ואת המרחב הפנימי שהשורשים תופסים. מבקשת שיתמקד בשאיפות וידמיין איך עם כל שאיפה מעפילים מהאדמה דרך השורשים שלו מים וחומרי הזנה, עולים בגזע ומצמיחים ענפים שהולכים ומסתעפים ומתכסים עלים. שירגיש עד כמה החלק העליון, הגלוי, החסון, תלוי בהזנה שהוא מקבל מתוך האדמה באמצעות השורשים.
הוא מדווח שהרגיש את האדמה כאילו היא רֶחֶם שמגן עליך ומזין אותו, מפנה לו מקום ומכיל אותו וזה נתן לו תחושה של ביטחון ורוגע.
לפני שאנחנו נפרדים אני מציעה לו לצאת במהלך השבוע להליכה מְדִיטָטִיבִית, צעד אחר צעד ללא יעד מוגדר, כשהוא ממקד את תשומת-לבו בביטחון שיש לו שבכל פעם שהוא מרים רגל, שהאדמה תתמוך בה כשיניח אותה שוב.
***
אני מגוללת מחדש את סיפור האהבה הזה. כמו בכל סיפור טוב, המסרים שלו מורכבים אבל הדמות שעלי להתמקד בה היא גבריאל עם נקודת ההשקפה הייחודית שלו, כמו בן לקאסטה ההינדית של ה'טמאים' שהולכים אחורה ומוחים במטאטא את העקבות שהם מותירים, וחושבת איך ניחוח חשאי של אורנים פולש לי לנחיריים ומעורר בי בעל כורחי זרמים חשאיים בכל פעם שהוא נכנס לחדר.
העקירה האלימה שעקר את עצמו כשהוא נושא אתו את כאבי הפנטום של הלב מעוררת בי מחדש את זיכרון הנטע שהייתי, שהוברח קְרוּעַ שורשים כדי להישתל מחדש בין מיני עצים שגדלים בקרקע אחרת, באקלים אחר, מנסה כל השנים להתחפש לאחד מהם, עד לשיחת הוידאו שהגיעה לפני כשנתיים ממספר לא מזוהה בעל קידומת – 972.
מִצַּג הטלפון נשקפה אלי תמונת אישה בשיער שיבה קצר, פנים מוארכים מעט, חריצים בזוויות העיניים ומעל לשפה העליונה. עיניים שחורות הקרינו אלי תערובת מוכרת של עצב, סקרנות וּבַקָּשַׁת רשות לקרבה. נזכרתי במבט הזה נשקף מפני ילדה שהיו לה צמות שחורות וכתפיה נטו מעט קדימה כאילו בִּקְשָׁה לצמצם את קומתה הגבוהה מדי.
"שלום רותי", העברית התחייכה מפניה. משהו בי ביקש להדוף תחושת אינטימיות בלתי מוסברת. כנראה שהמבע שנשקף מפרצופי עורר בה היסוס כי ניסתה לברר אם לא טעתה במספר.
"אני יודעת שהשתניתי קצת אחרי חמישים שנה. בכל זאת קיוויתי שתזהי אותי", היא אמרה. "אני רחלי, היינו חברות הכי טובות עד שנסעת ונעלמת לי לתמיד. עכשיו את נזכרת?"
"בטח", ניסיתי להקנות לקולי צליל של התלהבות שלא צלח את המחסום שנסגר לי בגרון, "איך הצלחת לאתר אותי?"
"את זוכרת שהיינו כל הזמן יחד, ישנות פעם אצלך, פעם אצלי, בכיתה ישבנו אחת ליד השנייה? יום אחד לא הגעת לבית הספר. חשבתי שאת חולה ואחרי הלימודים הלכתי אליך אבל הדלת הייתה נעולה והדפיקות והצלצולים לא פתחו לי אותה. עמדתי שם המון זמן עד ששכן יצא ואמר לי שנסעתם לאוסטרליה. כששאלתי לכמה זמן הוא אמר שלתמיד. התיישבתי על המדרגה וחיכיתי עד שהחשיך ואז קמתי ואיכשהו מצאתי את דרכי הביתה מבעד לדמעות. כשאימא שלי ראתה אותי היא נבהלה, הבטיחה לי שתעשה הכול לברר מה אתכם. זה קרה פתאום, באמצע השנה. אז לא ידעתי שבאוסטרליה קיץ כשאצלנו חורף ושנת הלימודים שם מתחילה במרץ. אמי הצליחה להשיג את הכתובת שלכם וכתבתי לך הרבה, בהתחלה, מפציצה אותך בשאלות כי הייתי חייבת להבין, אחר כך, מספרת לך מה קורה לי, כי רק איתך הייתי רגילה לחלוק הכול. אני זוכרת את השבועות הארוכים של הצפייה בדרך הביתה מבית הספר למכתב ממך בתיבת הדואר. בסוף וויתרתי. נשארתי חצי ילדה מדממת. סירבתי ללכת לבית הספר והפסקתי לאכול. לא יכולתי לדמיין אפשרות שאמצא לי חברה אחרת שתשמש לך תחליף וגם היה ברור לי שאני לא מוכנה לחוות שוב את הקריעה הזאת. משהו בי לעולם לא ויתר עליך למרות שעשיתי הכול כדי לדחוק אותך למרתף והפגיעה שלא הצלחתי לסלוח עליה דחקה אותך עמוק יותר. בעזרת ה'גוגל' הצלחתי לאתר אותך בלי בעיה והנה, למרות החששות שלי, לא טרקת לי את הטלפון בפרצוף ואנחנו מדברות!"
"תקשיבי, רחלי, אני חייבת הפסקה בשביל לעכל את כל זה. אני בקושי יכולה לנשום. הנה, אני שומרת את המספר שלך."
התמקמתי בכורסה עם כוס מים, מניחה לגלי הצונאמי לעשות בי כבשלהם עד שהסערה שככה ומלים התחילו להופיע, צרות צורות לרגשות –
"רחלי יקרה, הכול עוד מבולגן לי בראש, לא יודעת מאיפה להתחיל – אם מהצער שלי על הזעזוע שחווית כילדה שהחצי השני שלה נעלם יום גשום אחד, לא שכחתי את הגשם שליווה באותו יום את הכניסה שלנו למונית שלקחה אותנו לשדה התעופה והרגשתי שהטיפות שלו נוזלות לי מהעיניים, או בסיפור שלי שהוא ממש לא לשיחת טלפון. אני רוצה לגלות לך, מאוחר מדי, אני יודעת, כמה נלחמתי באבי ובהחלטתו החד משמעית שהביאה בחשבון רק את הצרכים שלו והקריירה שלו, איך התנגדתי וצרחתי שלא מעניין אותי כלום! אני לא באה איתם! אני נשארת פה ועוברת לגור אצלך! הכול חלקתי איתך אבל לא את זה כי לא מצאתי את המילים שיכלו להביע את מה שעמד לקרות והעדפתי להעמיד פנים, אפילו מולך, בעיקר מולך, ששום אסון כזה לא עומד להתרחש, ועד לרגע האחרון לא היה לי אומץ. השיטה היחידה שמצאתי להגן על עצמי מחוויית הגדיעה מכל מה שהייתי והיה שלי, הייתה לסתום את הגולל על העבר ולהקהות את הרגשות. קראתי את המכתב הראשון והשני שלך אבל הם הכאיבו לי כל-כך שאת המכתבים הבאים הייתי קורעת ומשליכה לאשפה מבלי לפתוח בכלל. אני כל-כך מקווה שתוכלי להבין ולסלוח".
"התקשרתי אליך כי בת-זוגי, יונית, ואני מגיעות בקרוב לאוסטרליה וזו הזדמנות בלתי חוזרת להיפגש."
כשהותירה אותי לבדי השתחזרו בי אותם לילות קיץ שבהם התערבבנו זו בזו ובבליל הסדין שנועד לכסות אותנו, ועולה בי תהיה מה היה עשוי להיות עתיד יחסינו לו הונח להם לצמוח באופן טבעי.
הקדמתי להגיע לבית הקפה בו קבענו להיפגש. בחרתי בשולחן פינתי לא רחוק מהשירותים, מתמקמת בעמדה שצופה על הכניסה. רציתי לראות אותה לפני שתהיה לה הזדמנות לזהות אותי, שבמקרה הצורך אוכל להיעלם מבעוד מועד. מאז שיחתנו הפחד ביים עבורי שוב ושוב את תסריט המפגש, משחזר פגישות מחזור תפלות עם אנשים שחולקים זיכרונות מהעבר הרחוק אבל השיחות איתם מסתכמות תמיד בהצגת 'רֶזוּמֶה' מרשים או בניסיונות שווא למחזר התלהבויות שכבר מזמן פגו. פחדתי לגלות שאני מנסה לאחוז ברוח רפאים.
כשנכנסה זיהיתי אותה מיד וכמו ילדה קטנה השוכחת את כל אזהרות אִמָּה הַחֲרֵדָה קמתי לקראתה. החיוך החם, המוכר, חיבק אותי.
היא הזכירה לי את כל ערבי השישי ומסיבות ימי ההולדת הכיתתיים ששתינו הוּדָרְנוּ מהם, את הסירוב שלנו להזדנב בקצה התור כדי לזכות בפירורים מחסדיה של מלכת הכיתה, את החרמות ששרדנו בקלות כי לא היינו זקוקות לאיש זולתנו. היא סיפרה איך פיתחנו לנו עמדה משותפת של מין נוכחוּת נפקֶדֶת בחיים, איך שיתפנו האחת את חברתה ברשמים שלנו. אני לא זכרתי דבר מכל זה. בתמונת המחזור של סוף כיתה ד' שרחלי הביאה איתה לא זיהיתי אף ילד, אפילו את עצמי ואותה איתרתי בקושי. השמות שהזכירה לא התחברו לי לפרצופים שנשקפו מהתמונה, אבל לא הייתה לזה חשיבות. היא הראתה לי תמונה שלי, גילתה לי שהייתה מוציאה אותה מהמחבוא מדי פעם כדי להציץ ולהיפגע. ילדה יפה שאור הפרוז'קטור של הצלם בוהק מפניה, מבליט את חיוכה המאולץ ואת העצב שהעיניים לא יכלו לזייף נשקפה לי מהתמונה. על צידה האחורי הייתה הקדשה בכתב יד ילדותי – "לרחלי חברתי הטובה, למזכרת נצח מרותי." גם את זה לא זכרתי.
מה שהדהים את שתינו הייתה הקלות שבה הזדחלה לה האינטימיות אל בין המילים והזמינה מחוות של מגע מבלי לבקש את רשותנו.
היום אנחנו שומרות על קשר קבוע, אני לומדת להכיר אותה דרך הסרטים הקצרים שהיא מצלמת לטלוויזיה הקהילתית בישראל, סרטים אינטימיים שמתבוננים במבט חומל על בני אדם שהחיים מציבים בפניהם אתגרים. אני חוזרת ומנסה לשאוב תקווה מאותה אישה שעברה את גיל השמונים ורק אחרי שחלתה בפרקינסון גילתה את קסם הריקוד ואת האמנות הפלסטית ודרכן היא מצליחה לחיות במלוא מובן המילה, מוצאת את היופי שבאי-השלמות, וגם מתמונות שהיא שולחת, של צלף המעז להוריק בעוז מקושט בפרחים לבנים סגולי אבקנים דווקא באמצע הקיץ כשהכול מסביב צהוב ואפור, של מרבד ארגמני של רקפות מעוטרות בלבבות מרוקמים בלבן ושל השמש האחת והיחידה שעברה חצי עולם כדי לשקוע בים התיכון.
אני שולחת לה את הסיפורים שאני כותבת שההשראה להם היא, כמעט תמיד, אפיזודות מחדר הטיפולים.
***
תגובות (0)