מבוך המראות

מפגש 9

"בלילה היה לי חלום בלהות" גבריאל מבשר באישונים מורחבים וכתפים מכווצות עוד לפני שהגיע לכורסה. אני מוזגת לו מים קרים.
"חלמתי על ילד שצמוד לקיר ואבא שלו עומד מולו עם מדים ומדליות על החזה ומכוון אקדח ישר ללב שלו. הוא לא ילד אמיתי, רק מטרה מקרטון. את יודעת – מין צורה של בן-אדם שיש לו עיגולים במקום של המוח, הלב, פיקת הברך, שהשוטרים מתאמנים עליה. שניה לפני שהוא יורה הדלת נפתחת בשקט. האבא, שעומד עם הגב אליה לא שם לב. חבר טוב של הילד נכנס עם אקדח ביד ויורה באבא. הוא נופל ושלולית דם מתפשטת מסביב לראש שלו. כשהילד מרים את העיניים החבר איננו. עכשיו הוא פתאום ילד אמיתי, יוצא לחפש את אימא שלו. כל החדרים ריקים לגמרי. על קיר אחד יש צורה של בן-אדם מסומנת בחורים של כדורים. הוא חוזר לחדר ששם אבא שלו שוכב, מרים את האקדח, מכוון אל הרקה שלו ושניה לפני שהוא מספיק ללחוץ על ההדק אני מתעורר.

חושך מצריים אני מנסה להדליק אור אבל יש הפסקת חשמל מגיע איכשהו למטבח ושותה ישר מהברז כמויות מים כאילו אני במצב קשה של התייבשות אחר-כך חוזר למיטה ולא יכול להירדם עד הבוקר." הוא לוגם אוויר בשאיפה ענקית ואחר כך גומע את המים שהגשתי לו בלגימה אחת.

"וואו!" אני אומרת ומציעה שננשום קצת כדי לעכל את החלום הזה וביני לביני צוהלת על הצוהר שנפתח אל הסיפור שהאיש המעונה שבא אלי בבקשה לרפא את פצעיו משכיח בהקפדה.
"בוא נתייחס לעלילת החלום כמו אל דרמה פנימית שמתחוללת בתוך חלקים שונים בנפש שלך. מוכן לנסות?"
לנוכח הסקרנות שמבטו משדר אני ממשיכה –
"יש דמות שבה אני רוצה להתחיל כי היא ממלאת תפקיד מפתח בעלילת החלום שלך".
"אני חושב שאת מתכוונת לאקדח. זה ממש מפחיד אותי שהחלום שלי נראה כמו מערבון. יש שם אקדחים ואין בכלל דיבורים".
"נכון! מעניין הדימוי שאתה מעלה.
בכל מקרה, אני מציעה שתשב למדיטציה ותַפנה לאינטואיציה שלך שאלה – מה התפקיד או התפקידים שהוא ממלא בסיפור החלום. אל תנסה לאמץ את המוח למצוא תשובה באופן יזום. כשיגיע המענה אתה מוזמן לפקוח עיניים ולספר לי".

"הקשבתי לנשימה ופתאום הופיע האבא עם המדים והדרגות. הוא מפקד המשטרה ובגלל זה הוא נראה לי כמו המוציא לפועל של החוק. אחר-כך ראיתי את החבר. הוא נראה לי כמו פעיל במחתרת שפועל נגד החוק אבל מגן על הצדק. בסוף ראיתי את הילד שמשתף פעולה עם אבא שלו. ישר עלה לי במוח: 'נאשם, אשם, אשמה' והבנתי שהאקדח מייצג את האשמה שבחלום התפקיד שלה להעניש כל מי שלא בסדר. מה שברור מהחלום, שהחוק לא תמיד פועל לטובת הצדק ולפי-זה – האשמה לא תמיד מוצדקת."
"את המשפט הזה אני מציעה שתרשום באותיות קידוש לבנה, תתלה על המקרר ותשנן בכל בוקר. בנוסף לכך, במהלך השבוע תנסה לדמות מה האבא היה אומר לילד שאליו הוא מכוון את האקדח לו היה מדבר אליו בחלום במקום להתכוון לירות בו."

***
 
בבית, אני שולפת מהשידה שליד המיטה את מחברת החלומות שבה כבר שנים ארוכות אני מתעדת אותם לפני שיתאדו במרחב האינסופי של השכחה. במסע חיי, החלומות הללו הם פנסים שמאירים באור חדש את אבני הדרך שעברתי, בכל פעם שאני טווה אותה מחדש בעזרת נול הזיכרון.

עיני הבולשות לוכדות חלום שנראה כמצפה ליפול בפח –

אני מגיעה לבית ילדותי, דלת הכניסה חסומה וניתן להיכנס רק דרך הקומה השנייה בטיפוס על סולם חבלים רעוע. הכול מכוסה אבק וטיח מתפורר וּוילונות עבים של קורי עכביש מסתירים מה שיש בתוכו. ארון מגרות מצופה פורמייקה מתקלפת צמוד לקיר. פתאום מופיעה ילדה קטנה שמנמנה בגופיה לבנה ומכנסי התעמלות תכולים ששוליהם צמודים לירכיה בגומי. היא מוּכֶּרֶת לי אבל אני לא מצליחה לזהות אותה. היא מושיטה לי מפתח ומסמנת לי שאפתח. אני מנסה להתנגד אבל הילדה הנודניקית מתעקשת. לבסוף אני נכנעת, מנסה לדחוף אותו לחור המנעול של אחת המגרות. הוא עקום. אני מחזירה לה אותו בתחושת הקלה והיא נעלמת. אני ממהרת לבדוק את כל המגרות, לוודא שהן נעולות והמפתחות הנכונים נמצאים במקומותיהם לפי שיטה סודית שאני המצאתי ואז, עוזבת את הבית ובדרכי למטה בודקת שהסולם יציב דיו כי אני יודעת שארצה לחזור לכאן.

מעניין, הזירה שבה מתרחשים שני החלומות היא הבית שבו כל אחד מאתנו גדל. בחלום שלי אין אמנם אקדחים אבל גם הוא נטול מלים. הוא מזכיר לי דווקא 'סרט אפל' (film noir) שהמקרנה התקלקלה באמצע הצפייה בו.

***