מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 85

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 84

—
זיכרון עולה במוחי, בזמן שגופי קופא מאימה וליבי דופק במרץ.
זה היה לפני ארבע שנים בחיים אליהם אני מתגעגעת, באחוזה גדולה ורחבת ידיים בעלת גנים מטופחים שעמדה במרכז טמריה הבירה, השייכת לגבירה שהייתה אחת מלקוחותיי הקבועות.
נתתי לעצמי משימה באותו לילה – להחזיר אליי צמיד כסף עם ציורי ירח עליו.
הצמיד היה קסום, הוא האיר באור הירח אם היו ממששים בו ולוחשים את המילה 'סהר'.
הגבירה "שכנעה" אותי למכור לה את הצמיד, בעזרת מספר משרתים גדולי גוף, שגרמו לי להבין שלא כדאי להעלות את המחיר הנמוך שהציעה.
החדירה פנימה הייתה כמעט קלילה מידיי – ראיתי צל של שומר יחידי והוא לא שם לב אליי.
קצת טיפוס על החומה, כמה תמרונים בשיחים – והצלחתי להתחמק ממנו.
השלב השני היה פריצה לדלת הצדדית הייתה תרגיל ישן מוכר; מנעול שהגיב בקלות לפגיון החד שהבאתי.
בפנים, מעבר במסדרונות החשוכים בפסיעות שקטות, התחמקות במדרגות ופתיחת חדרה הפרטי הלא נעול.
בקושי חסמתי את פי מלפצוח בצחוק כשראיתי שהיא נוחרת בקול, וטיפת אבקה קטנה שפיזרתי על הכרית שלה דאגה להארכת זמן השינה.
לקח לי שלושים ושבע שניות למצוא את הצמיד ולשים אותו על הזרוע— ועוד שלושים שניות לדחוף איתו כמה תכשיטים נוספים לשק הקטן שלי שקשרתי מאחורי הגב.
הכול הלך חלק.
לא חשדתי שזה חלק מידיי…
הייתי כל כך מרוכזת בלשלוח מבט לאחור לפני שירדתי מחלון החדר היורד לגינה,כדי לוודא שהיא עדיין ישנה – עד ששכחתי להביט למטה.
הרגע בו נחתתי על הקרקע וכיסיתי את ראשי בברדס כדי שבמקרה שיראו אותי – לא יזהו אותי, היה הרגע בו ששמעתי מאחורי גבי את הקריאה שדומה לחריקה ואחריה תקיעה בשופר מקולקל "קראאן! לקלקלקלק…".
מישהו, או משהו, גילה אותי – וקול ליקוק שפתיים הברהיר את העובדה שמה שזה לא יהיה נהנה מהעובדה הזאת.
בדיוק כמו עכשיו, הגוף שלי קפא מעצמו.
הסתובבתי לאחור לאט רק כדי להבין מה מצא אותי, אך התכוננתי גם לפצוח בריצת אמוק.
מולי, מאחורי עמודי האבן שעמדו סמוך לחומה, עמדו שלושה יצורים דמוי לטאה.
הם היו בגובה של בן-אנוש, רגליים חזקות ומאורכות עם שלושה טפרים בכל אחת, ידיים עם שלוש אצבעות עם ציפורניים חדות, עיניים צהובות זוהרות ועור שמזכיר עור שרוף—אדמדם.
היא לא יכלה להתפשר על כלבים?
לא זזתי.
אחד מהם השמיע שוב את הקריאה שלו, הפעם בקול נמוך יותר — כמעט מתגרה בי "קראאאן!".
הם צעדו מעט קדימה והתחלתי להזיע.
כמו עכשיו.
"נראה לי שהוולוסירפטורים מצאו משהו" נשמע קול לא רחוק.
עכשיו ראיתי את הצללית של השומר.
גבר רחב כתפיים, לבוש במעיל ארוך בצבע כהה ובידו האחת אחז רובה קשת.
הוא הבחין בצללית שלי ובשק על גבי וצעד לעברי "אז… עכבר קטן חושב שהוא יכול לקחת מהליידי את התכשיטים היקרים לה," הוא גיחך ואז הוסיף "לא במשמרת שלי".
לפחות אמר "עכבר" ולא "עכברה".
הוא לא יודע שזאת אני.
לפחות… עדיין לא.
הוולוסירפטורים נדרכו ואחד מהם הרים רגל והטופר שלו שרט באדמה חריץ עמוק מדי.
"לא לזוז!" הוא צעק, ספק לי ספק להם.
הוולוסירפטורים קפאו במקומם ורק השמיעו "קראאן!".
המפלצות האלה מאומנים!
"החמודים האלה הגיעו ממדבר סווארטיבוס," הוא אמר והתקדם קדימה כשאני נטועה במקום. "הם ציידים מעולים ויקלטו את הריח שלך ממרחק".
זאת אומרת שסיכוי הבריחה קלוש.
יחד עם זאת, עוד לפני שיצאתי לכאן החלטתי שאם זה יהיה תלוי בי – לא איכנע ולא איכנס לבית הסוהר הפעם! לא בגללה!
המחשבה הזאת רעננה אותי ופתחתי בריצה תוך צריבת אדרנלין, אך לא רצתי לכיוון החומה כי לשם הם ציפו שאברח – אלא לכיוון הגן.
שלושה חצים פספסו אותי ואז שמעתי "אחריו!" והוולוסירפטורים צרחו והסתערו.
זינקתי בין ערוגות פרחים, התחמקתי בין קשתות של שיחים ומזרקות שייש.
כמובן ששכחתי שלא להביט לאחור, לכן החלקתי ונפלתי על גבי.
אחד מהוולוסירפטורים התקרב והרחתי ריח של בשר רקוב על אש עומדת.
הוא פער את הלסת והציג שיניים משוננות כמו להב של מסור, מה שגרם לי לבלוע רוק.
ואז הרעיון היכה בי.
באינסטינקט, התכווצתי לתנוחה כדורית, מיששתי את הצמיד שעל פרק ידי וכדי שלא ישמעו את קולי ויזהו אותו לחשתי-נשפתי "סהר!".
פיצוץ של אור לבן-כסוף פרץ מהצמיד התפשט סביב וסנוור אותי.
מכיוון ששמעתי צווחה קרובה – הבנתי שגם הוולוסירפטור נפגע.
"לשם! מהיכן שבא האור!" שמעתי את קול האיש וצווחות "קראאן!" בעקבותיו.
זינקתי על רגליי והתחלתי לרוץ!
בסוף הגן עקפתי פסלון של הגבירה וצללתי לתעלת ניקוז צרה מובילה אל מחוץ לחומות, המלוכלכת בבוץ ובצואה.
לא שמעתי אותם יותר.
כנראה איבדו את הריח שלי.
ידוע לי שלפעמים, למרות חוסר הזהירות שלי, יש לי יותר מזל משכל.
—
כעת אין לי מזל.
במבט לאחור, הוולוסירפטור עומד מאחורי ואומד אותי במבטן ועושה "לקלקלקלק".
הפעם אין לי נשק ואין לי לאן לברוח.
יש לי רק איש-רובוט עם חלומות באספמיא.
הוולוסירפטור מתקדם באיטיות בכוונה והריח שלו כבר עולה באפי.
רגליו שורטות את הקרקע בנקישות קצביות והוא משמיע שוב "לקלקלקלק…" על-מנת להפחיד אותי ולהתגרות בי לנסות לברוח.
את הדבר הראשון הוא בהחלט מצליח לעשות!
אני שולחת אל גלאהד מבט מייסר והוא מושך במה שאמורות להיות כתפיו "את רוצה שאני אעזור? את זוכרת שהבטחתי לא להתערב יותר, כי את בזבזת את הזמן על שטויות".
לעזאזל!
"אתה לא צריך לדאוג לכך שאישאר בחיים?" אני שואלת.
"תמיד ניתן להחליף חלקים" הוא עונה בפשטות.
"תקולל, איש-פח חלוד!" אני מסננת ומביטה שוב על הוולוסירפטור.
הוא לוקח צעד קדימה, פותח את פיו וחושף שיניים חדות מרשימות.
אין מה למהר, הקורבן שלו כלוא.
רעיון עולה במוחי.
ניסיתי אותו פעם על כלב, אולי זה יעבוד גם על הוולוסירפטור.
בבליעת רוק אני צועדת קדימה באיטיות בלי להוריד ממנו את עיניי "אתה לא תתקוף אותי, שמעת?" אני פוקדת. "אני האלפא שלך, ואתה תעשה מה שאומר לך!".
כשאני מרגישה את אבנים קטנות מאחורי העקב שלי — אני בועטת אותם ישירות לעבר פניו.
לא שזה פוצע אותו, אלא רק מבלבל אותו לרגע.
זה בדיוק מה שאני צריכה!
אני קופצת הצידה, משחררת את שרשרת האזיקים במותניי, קושרת אותה סביב צווארו של הוולוסירפטור בתנועה מהירה אחת, וכתוספת לתוכנית – אני עולה על גבו.
רכבתי בעבר על סוסים רגילים וסוסי מכונה.
צורת הרכיבה דומה, יחד עם זאת – פראית ביותר!
הוולוסירפטור קופץ ושורט באוויר ואני מהדקת את השרשרת ונצמדת אל גבו.
כשהוא רץ לאחור כדי למחוץ אותי, אני מתגלגלת ממנו על האדמה ברגע האחרון – כך שגבו נדפק בחוזקה בקיר.
כשהוא מנסה להבין מה קרה, מייד אני מושכת בכל כוכי בשרשרת, מפילה אותו על הצד ושמה את רגלי על צווארו "אני האלפא שלך, ואתה תעשה מה שאומר לך!".
הוולוסירפטור שורט את האוויר ומשמיע "קראאן! קראאן! "קראאן!".
אני לוחצת את הרגל "אני האלפא, מובן?".
הוולוסירפטור מהנהן.
עכשיו מה אעשה?
אם אהרוג אותו – הריח של גופתו עשוי להגיע למרחקים.
לבטוח בו?
אני לא בטוחה עד כמה הוא אמין.
יחד עם זאת, וולוסירפטור נאמן לא יזיק…
כשאני מורידה ממנו את רגלי אני מכינה את השרשרת בתור שוט למקרה שיתקוף "כרע לפני האלפא!".
הוולוסירפטור משמיע קול "קראאן" חנוק.
הוא שוכב שם ולא זז, כאילו מצפה למשהו.
ידוע לי שאם אזוז תזוזה לא נכונה הוא יתקוף שוב – אבל אינני יודעת איך לשדר לו בדיוק מי שולט כאן.
אני מכה את האדמה בשרשרת צמוד אליו מה שיוצר קול 'פץ!' "כרע לפני האלפא!".
הוא קם, מותח את גופו ואז מרכין ראש כלפיי.
זה הצליח!
הוא יודע שאני האלפא שלו!
עכשיו נראה אם הוא יכבד את זה…
לאט-לאט אני צועדת כלפיו ולבסוף שמה את ידי על ראשו.
ליבי מפסיק לדהור ברגע שבמקום לנשוך את כף ידי הוא משמיע "קראאן" צייצני.
"אני אצטרך שם בשבילך," אני אומרת בקול תוך כדי חיוך. "לקלק נשמע טוב".
הוולוסירפטור מרים את ראשון ומביט בי.
אני משיבה לו מבט כעסני "תזכור את זה, לקלק – אני האלפא".
לקלק מהנהן ומשמיע "קראאן".
גלאהד מתקדם ומוחא כפיים "לא האמנתי שתצליחי להתגבר על הוולוסירפטור ללא עזרתי, בת-אנוש".
מעצבן שהוא לא קורא לאנשים בשמם; לא לי, לא למאליה, לא לסירקי ועכשיו גם לא ללקלק.
"אמרת שלא תעזור לי, איש-פח," אני גוערת. "כשאתה מדבר אתה הכי מועיל כי זה מדרבן, אז סתום!".
גלאהד מגחך "אז קדימה, אלפא – הובילי."
איש-הרובוט הזה לא אמין.
אינני צריכה אותו יותר.
אם דוויל ירצה להימצא – הוא יגיע אליי, סביר שכבר נודע לו שאני בעולם התחתון.
ואם הוא לא רוצה להימצא – גם גלאהד לא יוכל לסייע לי למצוא אותו.
אני פונה מעט ללקלק, מצביעה על גלאהד ואז לוחשת "אוכל".
הציפורניים של לקלק מקישות על האבן והוא קורא "קראאן! לקלקלקלק…".
גלאהד קופא "איילקס, מה את עושה?".
"סוף-סוף החלטת לקרוא לי בשמי," אני מציינת. "אבל זה מאוחר מידיי עבורך".
לקלק שואג "קראאן!" ומזנק למקום שמפריד בין גלאהד לביני.
"את יודעת שהוא לא יצליח להרוג אותי, ואולי רק לעצור אותי לזמן מה – אך הוא ייפגע אם יתקוף," גלאהד מזהיר. "בשלב מסוים, הוא יהיה רעב לאוכל שלא תוכלי לספק לו".
הוא צודק.
יחד עם זאת, אינני עונה לטענה זאת..
נמאס לי ממנו!
"אני אקח את הסיכון, אתה לוקח אותו?" אני מחייכת.
גלאהד לא עונה.
אני נותנת לך חמש שניות כדי לעוף מכאן" אני מכריזה.
תמיד רציתי להגיד את זה!
אני מתחילה למנות באצבעותיי "5, 4, 3".
גלאהד נסוג לאחור באיטיות, זוכר לא להפנות את גבו.
לקלק מלווה אותו במבט מאיים ואז מטה את ראשו אליי כאילו שואל אם לרדוף אחריו.
אני מלטפת את עורו "לא הפעם."
גלאהד הציל אותי ממוות בנפילה ללבה וגם מהפליימבורנים, אשלם לו בכך שאציל אותו מלקלק.
אני פונה ללקלק ומצביעה על המשך המנהרה, שללא גלאהד נעשתה אפלה ביותר "בוא נמשיך".
—
בזמן שאנו ממשיכים אני מרשה לעצמי לחייך.
העסקה שגלאהד תיכנן עם זואול מבוטלת.
גלאהד הפסיד הכול ברגע שפנה לי עורף.
זואול יטפל בו.
זאת נקמה בשם מאליה, שהושארה להירקב לבד בבית הסוהר למרות שכבר לא היה בה צורך, ונקמה בשם סירקי על מה שעולל לה.
בשלב מסוים לקלק מאט את הקצב.
מייד אני מביטה בפניו – משהו במבט שלו משתנה.
הראש נוטה מעט הצידה ומבטו מתמקד על הגרון שלי.
הנחיריים שלו מתרחבים וריר יוצא מפיו.
הוא רעב יותר מידיי מוקדם משציפיתי – ואני הדבר הכי בשרי כאן.
אם לא אתן לו סיבה להישאר ממושמע, אהיה הארוחה הבאה שלו.
הדבר שאולי מסוגל לנחם הוא שכנראה לא אסבול הרבה, כי מאז שיצאתי למסע הראשון שלי לפני כמעט חצי שנה רזיתי מאוד, ולא נשאר עליי כל-כך הרבה בשר.
לקלק מקרב כלפיי את חוטמו ומתחיל ללעוס את האוויר.
ואז זה מכה בי; אם לא אהיה טרף, אלא משהו אחר — אולי אצליח לבלבל אותו.
אני כורעת במהירות, שולפת את השרשרת, קופצת ותוקפת את האוויר.
לקלק נבהל ונסוג חצי צעד לאחור.
אני מניפה את השרשרת באוויר, שורטת את הרצפה בתנועה חדה ומשמיעה "'רררר!".
לקלק מהסס.
נראה שהוא מתלבט אם כדאי לו לנסות שוב לתקוף אותי או לוותר.
אני מתחילה להסתובב סביבו תוך הבעת פרצוף מאיים ועוקבת אחרי כל תנועה שלו "קדימה, לקלק, בוא נראה אותך!".
לקלק פולט "קראאן" ומטה את ראשו.
אני מתקרבת אליו במרחק נגיעה ומסתכלת ישר לעיניים שלו "כדאי שתפנים – אני האלפא שלך! אתן לך אוכל כשיגיע הזמן לכך".
בתקווה שאמצא משהו.
לקלק משמיע "קראאן" גרוני ומתמוטט בבת אחת על הברכיים לפניי, ראשו נוגע כמעט באדמה.
אני עוצרת ונעמדת מעליו, והלב שלי דופק כמו תוף בזמן שאני בראשו ולוחצת בתור קביעת מעמד.
האלה פיימון צדקה.
אני יכולה לנצח את כולם בחוכמה ובערמומיות שהייתה לי עוד מלפני שיצאתי למסע, לפני שקווין לקח ממני את כוח הקסם.
יחד עם זאת, ידוע לי שהרעב של לקלק לא נעלם אלא רק נדחה.
אפילו האלפא יכולה להפוך לטרף.
—
המחילה הולכת ונהיית צרה, ריח של גופרית ממלא את האף שלי.
איפה הפניקס עליו דיבר גלאהד?
ויותר חשוב – איפה דוויל?
פתאום המחילה מתרחבת ורוח לוהטת מכה בפניי ומעיפה את השיער שלי לאחור.
אני מרימה את ידי להגן על עיניי ומציצה קדימה – הגעתי לנהר הלבה.
זרם עצום של לבה נוזלית גועש על פני הקרקע, ואני מקווה שפליימבורנים לא נמצאים במקום.
קרוב לנהר נראים צללים של יצורים דמויי אנוש בעלי רגליים דקות מידיי וראש גדול מידיי שמתנועעים בחוסר מנוחה, כאילו מחפשים משהו…
סביר שמחפשים אוכל, ואני אופציה.
אני מסיטה את מבטי ימינה ומבחינה במגדל שחור עצום בנוי מחומר שדומה לשייש, שנראה כאילו צמח מהאדמה עצמה, בראשו ניצב כדור אש בוער שנראה פועם.
סביר מאוד שזה משכנו של דוויל, מתאים לו.
לצידי, לקלק משמיע "קראאן".
אני מסבה את מבטי אליו.
אין לי איך להמשיך עם ולוסירפטור בשטח הזה, בנוסף – לקלק שייך לפרא ולא לי.
אני עומדת רגע ובוחנת את היצורים.
אינני יודעת מה טיבם ועד כמה חוש הריח שלהם מפותח, הם עלולים לזהות אותי בשנייה אם אנסה להתגנב ליידם.
רעיון מתגנב לראשי – הזדמנות.
אני פונה ללקלק, יד את נוגעת בראשו ויד אחרת מצביעה על היצורים "אתה רואה אותם, לקלק? יש להם בשר. אני יודעת שאתה רעב! הנה הטרף שלך!".
לקלק בוחן אותם, הנחיריים שלו מתרחבים וריר יוצא מפיו.
"רוץ," אני לוחשת. "עכשיו!".
לקלק פורץ בריצה ומנתר בקפיצות על סלעים בוערים לכיוון הנהר והיצורים.
בלי לחשוב פעמיים, אני מתחילה לנוע ומתקדמת בזריזות כשהחום מתגבר.
בטוח שלקלק יסב את תשומת לב היצורים, אבל אני עדיין משתדלת להיות מוסווית.
אני מקווה רק שלא שלחתי אותו לאבדון.
—
המגדל אינו מוגן; אין חיילים, אין שומרים אין מפלצות.
זה דבר טוב או רע?
כשאני מתקרבת, הדלתות נפערות מאליהן בלי שאני נוגעת בהן אפילו, ורוח קרה מכה בפניי.
לפחות מזג האוויר טוב יותר כאן.
"אני לא מפחדת!" אני קוראת ונכנסת בראש מורם.
מייד אני מבחינה שמשהו בפנים שגוי.
בפינות יש רהיטים; שולחן נמוך קצת מעוקם, ספה מאובקת, ומנורה בתקרה שפולטת אור ירוק-חולני ושטיחים תפורים מעור של יצורים שאינני מזהה.
הכול מנסה לצעוק 'אנושי'.
מה שטוב, או לא טוב, הוא שבקצה חדר המבוא עומד דוויל.
הוא מבחין בי וקד "אה, איילקס, נעים מאוד שקפצת לבקר שוב".
אני עוצרת שלושה צעדים ממנו ולא מתקרבת יותר מידיי.
אין לי מושג מה היכולות שלו כאן.
"לא השתנית, דוויל," אני אומרת בקרירות. "אתה עדיין מנסה להיות אנושי, הא?".
דוויל מחייך "צריך להתחיל איפשהו".
"רק שיובהר לך דבר אחד, שד משחת," אני מנפנפת באצבעי באיום. "אני לא כאן כי התגעגעתי אליך, אני כאן בשביל עסקים".
הוא מתעלם מדבריי ופורש ידיים לרווחה "מה דעתך על הארמון שלי?".
"נראה כמו סיוט," אני עונה. "וזאת מחמאה".
"לא ציפיתי למחמאות טובות יותר," הוא צוחק. "ובכל זאת… לפני שנדבר, אולי תתרענני?".
אני מרימה גבה "מה זאת אומרת?".
דוויל מחייל "אני יכול לספק לך אמבט חם, ארוחה חמה, בגדים חמים. כל מה שלוחמת אמיצה כמוך צריכה אחרי מסע ארוך ומפרך בעולם התחתון".
אני רק בוהה בו.
אינני מצליחה להחליט אם להיעלב או להודות לו.
כמובן, זה יכול להיות מלכודת או ניסיון להחליש אותי עוד יותר.
אבל הגוף שלי צורח מכאב ואני רעבה, צמאה ועייפה.
"זה בטח עולה לי משהו" אני אומרת בחשד.
דוויל פורש את ידיו לצדדים "לא יותר ממה שכבר עלה לך".
"אני לא הולכת לישון!" אני מצהירה לדוויל וגם לי. "מקלחת ואוכל — ולעסקים!".
"כמובן. את רק אורחת… זמנית," הוא מחייך. "בואי אחריי".
אני מתקדמת בצעדים זהירים אחרי דוויל לאורך מסדרון צר, ועוצרת מול דלת עץ כהה, קצת עקומה מברזל.
דוויל פורש ידיו והדלת נפתחת בפנינו "אמבט עם מים חמים, מגבת רכה, בגדים חדשים… מה שאת צריכה".
אני לא משיבה, אלא מהדקת את ידי על השרשרת ומציצה פנימה.
בחדר מחכה אמבט ענק חצוב כולו מהקיר שאדים עולים ממנו ומים נשמעים מכיוונו, וליידו מונחת מגבת וורודה מעור של יצור לא מוכר וערמת בגדים בצבעים כהים.
כל חוש בי צורח להימלט, אבל זה ממש מהפנט!
כדי להרגיע את עצמי אני מחפשת מלכודות, או חרכים בקירות משם דוויל יוכל להביט בי.
הכול נראה בטוח, אך זכור לי שדוויל יוכל להופיע בפתאומיות מתי שיתחשק לו.
יחד עם זאת, בגלל שהוא צריך אותי – הוא לא ירצה לעצבן אותי…
במהירות שיא אני נכנסת, סוגרת מאחוריי את הדלת, מתפשטת ונכנסת לאמבט.
כל גופי מתחמם – וזאת תחושה מעולה!
אני מתרחצת במהירות וכאשר אני מסיימת – אני יוצאת בזריזות ומתנגבת.
מפתיע שהמגבת לא קמה לתחייה וחונקת אותי…
עכשיו אני בוחנת את הבגדים שהציע דוויל; שמלה שחורה דקה מידיי עם תפרים כסופים ומחשופים ומגפיים גבוהים מעור בצבע אדום-דם.
בלי לחשוב פעמיים, אני חוזרת אל בגדיי הישנים; הבגדים הפנימיים והמכנסיים הקצרים שהביאה לי תאליה, אמא של מאליה ובגדי בית הסוהר הטמריים שתרם לי קווין.
עדיף לי ללבוש בגדי בית סוהר, מאשר ללבוש בגדים שירצו את דוויל.
אני מתלבשת במהירות וקושרת את השרשרת ובדיוק אז צץ דוויל.
"סיימת?" הוא אומר בטון שאינו שאלה.
אם דוויל הציץ – כאשר אכלא אותו, אקבור את התיבה שלו עמוק באדמה בעצמי!
אינני עונה, כי סביר כל תגובה תשמח אותו.
"עכשיו, כשאת רעננה יותר," הוא ממשיך. "אני מזמין אותך לארוחה קטנה".
בשתיקה, אני יוצאת בעקבותיו דרך הדלת ומזכירה לעצמי לשים לב לכל צעד שלו.
למרות כל מתנות החינם – דוויל הוא האויב.
במקום שאמצא את המסדרון ממנו הגעתי – אני מוצאת את עצמי בפתח חדר אוכל מפואר.
במרכז החדר עומד שולחן ענק בצורת אליפסה, מכוסה מפה בצבע דם.
על השולחן אין-ספור סוגים של פירות בצבעים שונים, קנקן מים, מרק ירקות ובשר מעושן.
דוויל מתמקם בראש השולחן ופתאום צצים שתי כיסאות "תשבי ותאכלי, איילקס. לא כדאי לעשות עסקים על בטן ריקה".
כבר נפלתי בפח האוכל המורעל, תודה רבה…
"אני מבטיח לך," הוא אומר. "כל מה שעל השולחן מתאים למאכל אדם".
בסופו של דבר הרעב גובר עליי ואני נוגסת בשזיף – והטעם מדהים!
אחרי עשר שניות, כאשר אני מבינה שלא קרה כלום אני אוכלת את השזיף, וכך עושה עם כל המאכלים – בחינה ואכילה.
עם כל ביס אני מרגישה את גופי מקבל כוח, דוויל בהחלט מועיל.
דוויל נראה נהנה מכל רגע "את חושדת בי כל כך?".
"יש לי ניסיון" אני עונה בקצרה.
ואז אני מבחינה במשהו שאינו מאכל – מפית מכסה חפץ קרובה לצלחת.
אני פותחת את המפית ומגלה שזה מפתח ממתכת.
"מה זה אמור להיות, לעזאזל?" אני דורשת לדעת.
"כל מה שעל השולחן הוכן במיוחד עבורך," הוא מסביר. "המפתח בשביל הטיול לאחר הארוחה. תקראי לזה… מזכרת".
"אני לא משחקת את המשחקים שלך!" אני גוערת אך אוספת את המפתח.
כבר נמאס לי לאכול "ובכן, אם כבר הגעת, לפחות תני לי להראות לך את המקום".
ממש אין לי חשק לטיול שדוויל מציע, אבל אולי יש כאן דרך לצאת מהעולם התחתון שלא כוללת חזרה כל הדרך אל הבור, לכן אני מהנהנת באיטיות ונותנת לו להוליך אותי במעלה המדרגות, לעבר חדר הנמצא מתחת לגרם מדרגות.
אני מרשה לעצמי הצצה מהירה דרך הפתח – ואז אני קופאת וצועקת בהפתעה-באימה.
בפנים נמצא כלוב מוזהב, נוצץ ומקושט בפרחים נובלים עם אסיר בתוכו – המלך קוסטום חיוור ומותש, אבל הוא חי.
נראה שדוויל ניצח בסוף המאבק ביניהם.
המפתח שנתן לי דוויל מתאים בדיוק למנעול הכלוב!
אני מסוגלת לפרוץ את הכלוב תוך שניות ולשחרר את המלך – אך לא אעשה זאת.
הגעתי הנה כדי לחלץ את דוויל, לא אותו.
בנוסף, אם אביא את המלך קוסטום איתי – הוא ייהרג על המקום.
העובדה הזאת הורגת אותי מבפנים.
דוויל ידע שארגיש כך, יקרה ולכן נתן את המפתח.
לעזאזל!
אני מסובבת את גבי כדי לברוח לפני ש…
"איילקס?" נשמע קולו של קוסטום.
לעזאזל כפול ומכופל!
אני מסתובבת וקדה במלכותיות "אני כאן, אדוני המלך. אך באתי לקחת מישהו אחר," אני מפסיקה כדי לשאוף אוויר "לא אותך".
המלך קוסטום מביט בי בכעס "אסור שדוויל יצא לחופשי, איילקס! את יודעת למה הוא מסוגל," ואז הוא מוסיף "תזכרי שהקרבתי את עצמי כדי שהוא יישאר כלוא".
דמעות מתחילות לצוץ בעיניי "אדוני המלך, אין לי ברירה, הבת שלי תהא בסכנה אם לא אעשה זאת".
המלך קוסטום נאנח "אם כבר מדברים על ילדים – מה עם לוסי? הצלת אותה?".
איך אני אגיד לו את זה?
"אדוני המלך…" אני ממלמלת, מביטה לרצפה והדמעות מטפטפות עליה. "הרבה דברים התרחשו בטמריה בזמן היעדרותך; חצי-אלף מרושע בשם קווין רצח את המלך רייג' והשתלט על אלריה וכמעט כבש את כל טמריה. במלחמה הביס את הנסיכה לוסי כי חיילים שלך בגדו בה וטמריה הבירה סופחה לאלריה. הצלחתי לברוח ולהבריח את לוסי מקווין, אך התאווה לכוח השתלטה עליה ולמרות כל ניסיונותיי היא הפכה לפיה אפלה חסרת מעצורים," אני עוצרת ושואפת אוויר "הנסיכה לוסי… היא כבר לא הייתה עצמה… היא צברה כוח שאי אפשר היה לעצור," אני שואפת אוויר שוב "הרגתי אותה".
הוא לא אומר דבר.
הוא פשוט שותק.
הייתי מעדיפה שיצרח עליי.
"עשיתי זאת כי לא מצאתי פתרון אחר, באמת ניסיתי אך לוסי לא השאירה לי ברירה," אני מסנגרת על עצמי. "אם לא הייתי עושה זאת – היא הייתה מכלה את כל טמריה".
המלך קוסטום מהנהן.
הוא מבין למצבי.
הוא מתקרב לסורגים "תבטיחי לי דבר אחד," הוא אומר. "אם תמצאי דרך — תעצרי את דוויל!".
"כמובן" אני מבטיחה לו ולעצמי.
אי אפשר להרוג את דוויל, אך כן ניתן להתגבר עליו!
עשיתי זאת בעבר ואעשה זאת שוב!
והפעם – זה יהיה לצמיתות.
המלך קוסטום סוגר את עיניו באיטיות ומנסה להירדם.
שוב אני מקללת את עצמי, בכך שהסכמתי לצאת למסעות האלה מלכתחילה.
"איילקס, אני מחכה למעלה בקומת הגג, זה לא מנומס להשאיר מארח ממתין!" קורא דוויל מאחוריי.
אני מכריחה את עצמי ללכת משם כדי לסיים את המשימה הארורה שפקדו עליי לעשות.
—
אני מטפסת בעייפות תוך כדי ייאוש בגרם המדרגות שמתפתל בלי סוף, בכל צעד האוויר מתחמם.
מה עכשיו?
בסוף, אחרי מה שנראה כמו נצח, אני מגיעה אל דלת ברזל שחורה עם משהו שנראה כמו שריטות עליה.
שריטות של מה?
הדלת נפתחת לפניי ורוח חמה מכה ישר בפניי.
הגעתי אל הגג של המגדל.
מעליי – שמיים בצבע שחור-דיו, ליידי – דוויל עומד ומלטף יצור ענקי.
פניקס, או כאן יותר נכון – פניקס ממין נקבה.
הפניקס ענקית ויפהפייה ונוצותיה בוערות בלהבות בצבע אדום-זהב. המקור שלה דק וחד וכל אחת מעיניה בצורת שמש.
אני כורעת ברך בכבוד כלפיה והיא מביטה בי בעיון.
"אני נעלב," אומר דוויל. "אף פעם לא קיבלתי ממך מחווה כזאת".
"וגם לא תקבל בעתיד, אני מבטיחה לך" אני מסננת.
דוויל מסמן לה והפניקס מתקרבת בצייתנות אליו ומנמיכה את האש.
אינני רואה שום אזיק או שרשרת, האם היא אסירה כאן?
"אני לא כאן בשביל הפניקס שלך," אני אומרת וקמה. "אני כאן בגלל שאין לי ברירה אלא להוציא אותך מהעולם התחתון, כי הבת שלי קרולינה הופנטה עם נזר הציווי וחושבת שהמלך החדש – קווין חצי-אלף הינו אביה המאמץ שהציל אותה, ואהובי אטרמיס כנראה בעינויים".
דוויל מביע מבט משדר אמפטיה.
זה לא עובד עליי.
"אז מה העבודה, איילקס?" הוא שואל ומלטף את הפניקס. "ויותר חשוב… מה השכר?"
אני בולעת את הרוק "זה מסובך, אז תקשיב עד הסוף לפני שתגיב".
דוויל מחייך "אני לא ממהר".
האם יש לי הזדמנות לגייס בעל ברית חזק אך מרושע כמו דוויל?
אצטרך לנקוט במלוא הזהירות, כדי לא לגמור כמו המלך קוסטום המסכן.
"המלך של אימפריית אלריה קווין חצי-אלף, שלח אותי שאשחרר אותך ואביא אותך אליו, שתהפוך להיות העבד הנרצע שלו," אני מספרת. "אבל אני רוצה אחרת – אני רוצה שהוא ימות!".
דוויל משלב את ידיו "אני מקשיב".
"אני מציעה שתעמיד פנים שאתה נאמן לקווין, תמתין, וברגע שתהיה הזדמנות — תהרוג אותו!" אני מצהירה.
עם דוויל אני יודעת איך להתמודד, עם קווין ובמיוחד כשהוא בתמיכת זואול – אינני יודעת.
"אני אתפוס את השלטון אחרי מותו של קווין, אבל אעניק לך חופש פעולה כמעט מוחלט בעולם החדש שאצור בתמורה לשיתוף הפעולה שלך," אני עוצרת ונותנת לו מספר שניות לעכל את בקשתי. "מה דעתך?".
"אני צריך גוף אנושי חזק להשתלט עליו," הוא מביט בי. "תרצי לנסות?".
לא אתן לו לעשות לי את התרגיל שעשה למלך קוסטום.
אני שוללת בהינד ראש "ולוותר על החצי השני של העסקה? לא נראה לי".
"אולי את גופו של החבר שלך?" הוא מציע ומחכה לתגובתי.
אני מזדעזעת מהמחשבה ומשתדלת לא לדמיין זאת "אחרי הטיפול של קווין, הגוף של אטרמיס כבר לא כל כך חזק".
דוויל מקיש באצבע על סנטרו "אמ… קרולינה?".
הוא יודע איך אגיב וזה מאוד מעצבן אותי, אך אני מקפידה לשמור על ארשת פנים חתומה "עליה כבר יש את נזר-הציווי הארור ששולט עליה, אם אתן לך לשלוט עליה – המוח שלה יהפוך לדייסה!".
"קווין חצי-אלף עצמו?" הוא שואל, הפעם ברצינות כבדה.
"לא!" אני יורה מייד. "לא אתן לך להשתלט עליו, אני לא טיפשה עד כדי כך!".
"למה כל כך חשוב לך להשאיר את קווין הזה בחיים?" שואל. "יש ביניכם יחסים כלשהם?".
דוויל ממש לא מעודכן…
"חוץ מזה שבאופן רשמי אני אשתו – זה לא קשור אליו," אני מסבירה. "זה קשור אליך, אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שעדיף את קווין החי מאשר אותך חופשי בגוף שלו".
"אני חושב שלא אהיה חופשי לעשיית… התוכניות שלי, אם גם לאחר שאצא אישאר בצורתי המקורית" אומר דוויל.
תמיד יש לשד הזה תוכניות.
"אין לי פתרון מושלם שירצה את שנינו" אני אומרת בחוסר סבלנות.
הוא פורש ידיים לצדדים "אם כך – העסקה מבוטלת".
חייב להיות משהו!
"מה עם אנשים מתים?" אני מציעה במהירות כדי שהעסקה לא תבוטל, אני זקוקה לעזרתו. "כמו למשל… המלך רייג'! תוכל להשתמש בו וכל אלריה תהיה שלך".
דוויל מגרד בזקנו "הצעה מפתה, אבל אני רוצה מת אחר – אני רוצה את סרינה כדי לנקום בה על בוגדנותה".
נראה שהוא מתענג מהמחשבה הזאת.
הזיכרונות שלי מההיתקלויות עם סרינה גורמות לי להצטמרר, בובת-סרינה שבתוכה דוויל זה עוד יותר גרוע.
אין לי הצעה אחרת טובה מספיק.
נפלתי מהפח אל הפחת.
מתי אלמד לחשוב לפני שאני מדברת?
דוויל מושיט את ידו כלפיי "אם כך… עשינו עסק?".
אני שואפת אוויר "ברגע שהממלכה תהא שלי וקווין ימות בעזרתך, אתן לך את גופתה של סרינה ואעניק לך חופש פעולה כמעט מוחלט בעולם החדש שאצור".
"מוסכם" הוא משיב.
אני לוחצת את ידו בידיעה שזאת טעות, אך שאין לי ברירה אחרת.
פתאום אני מוצאת את עצמי על גב הפניקס בזמן שהיא עפה ודוויל יושב מאחוריי ומחבק אותי שלא אפול.
תחושת החמימות שמשדרת הפניקס נעימה להפליא.
תחושת האחיזה של דוויל ממש לא.
במהרה עשן מכסה את רוב השמים וריח של לבה ואפר עולה באפי.
אנו חולפים מעל שטחים של אבנים אדומות לוהטות, בורות נפתחים ונסגרים בם.
נהר הלבה נראה מקרוב, אך שום יצור, אפילו לא היצורים שראיתי בדרך, נראים מבעד לעשן.
ממרחק נראה החור השחור דרכו יצאתי מהעולם התחתון בפעם הקודמת, והשארתי את המלך קוסטום מאחור.
עכשיו ההקרבה שלו תהיה לחינם…
"יש לך פחד גבהים?" צוחק דוויל. "זה דבר שלא ידעתי עלייך".
"אני כבר לא זוכרת איך זה לפחד" אני מסננת בלי להביט עליו.
אני לא מוסיפה את הסיבה לכך – כי אין דבר שהוא לא מפחיד.
הפניקס נוחתת בדיוק רב על גבעה רחוקה דיי קרובה כדי להביט בבור הענקי ואני מחליקה מהגב שלה.
דוויל בא מאחוריי, מחכה.
"אני לא סומכת עליך, אפילו לא לרגע!," אני מדגישה שוב. "אם תיגע בקרולינה או באטרמיס, אני לא אילחם בך גם אם זה יעלה לי בחיי!".
"זה ברור לי," הוא צוחק. "שנצא?".
"תזכור – הפעם, אני היא זאת שעושה לך טובה ולא ההיפך" אני מוסיפה.
הוא מהנהן וקד ואני אוחזת בידו.
אני אוחזת בידו, עוצמת עיניים מדמיינת את חצר בית הסוהר של טמריה הבירה, ולפני שאנו קופצים אני שומעת את דוויל צועק "נתראה בעולם החדש".
—
אני מוצאת את עצמי בחצר בית הסוהר של טמריה הבירה, עדיין אוחזת בדוויל.
קרוב אליי נמצאים ארבעה אנשי-רובוט מיחידת העילית של קווין.
קווין עצמו יושב על כיסא עץ ולבוש בבגדי מלוכה כהים עליהם מעיל וגלימה בצבע כחול-כהה וכתר מוזהב חבוש לראשו.
קרולינה עם נזר הציווי לראשה, עומדת צמוד לו.
נראה שלא עברה אפילו שעה מאז שיצאתי, רק שהחל לרדת גשם ושהשומרים התחלפו – אולי לכבוד דוויל.
קווין מחייך ומוחא כפיים "עבודה טובה איילקס, ידעתי שתצליחי גם ללא כוחות קסם".
לפני שאני פותחת את פי כדי לענות, דוויל צועד קדימה וקד בקידה דרמטית "אדוני המלך, גברתי המלכה הצעירה, אני לשירותכם".
שמתי לב שאמר 'מלכה' ולא 'נסיכה'.
חתיכת חנפן!
אני מרימה את ראשי "אני עדיין חושבת שאתה עושה טעות איומה, אבל כבר לא אכפת לי. איפה אטרמיס? עשיתי מה שביקשת, אתה כבר לא צריך לענות אותו".
קווין מרים את כתפיו באגביות "כמו שביקשת, אטרמיס מחוץ לבית הסוהר".
מה זה אומר?
חי?
מת?
"אדוני המלך," דוויל פונה לקווין אך מביט בי. "איילקס בהחלט צודקת. אתה לא צריך לענות אותו – אלא אותה".
אני מסתובבת אליו באינסטינקט "מה אתה עושה?".
"מה כוונתך?" מחייך קווין.
"היא ביקשה ממני להרוג אותך," דוויל אומר וצוחק. "והציעה לי חירות וחופש בממלכה שהיא תשלוט עליה… משעשע, לא?".
לעזאזל עם השד הזה!
מה אעשה עכשיו?

המשך יבוא בספר שמונה עשר(!!!) – הבגידות