מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שמונה עשר: הבגידות – פרק 88

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שמונה עשר: הבגידות – פרק 87

—
נראה כאילו הזמן קפא.
כנראה נגעתי בנקודה הנכונה.
אטרמיס-זואול לא אומר דבר, רק עוקב אחרי קווין במבט שלא משתמע לשתי פנים.
אני מביטה בקווין "נראה לי שאתה הדג הבא, בעלי היקר".
קווין מביט בי ואז באטרמיס-זואול ולבסוף פונה אל אנשי-הרובוט "קחו אותו לבית-הסוהר, נעול בקומה הכי תחתונה, הוא לא יתקרב אל המקום הזה!".
שוב דיברתי בלי לחשוב.
איך אשחרר את אטרמיס מזואול אם הוא בבית הסוהר?.
"אתה לא תוכל למנוע את זה מלקרות, חצי-אלף מטופש," מכריז אטרמיס-זואול בזמן שהוא נגרר משם. "כשאני אצא – אתה הראשון שתחוסל".
קווין ירק לעברו ואז סינן "קודם תצא, אחרי זה תאיים".
הוא פונה אליי לאחר שאטרמיס-זואול מוצא משם "ואת, אשתי היקרה, סיימת את תפקידך".
הלב שלי קופא "למה אתה מתכוון?".
"אין לי עוד צורך בך," הוא אומר בזעם. "הרסת לי את כל התוכניות בזמן שאת אפילו לא יכולת לזחול על הרצפה!"
הוא מאגרף את ידיו "איכשהו, הצלחת לקלקל את הכול. את לא צפויה, את חכמה מידיי. את… מסוכנת".
במצב אחר, השבחים האלה היו משמחים אותי.
"זה הופך אותך לאיום שאני כבר לא רוצה לשאת," הוא שואף אוויר ואז מתכופף אליי "את תסיימו את חייך כמו כל בוגדת במלכות – בירי חצים על ידי, בחצר האימונים לעיני כל החיילים המתלבטים בבגידה".
—
זה היה רק לפני שנתיים בחורף סוער, אבל מרגיש כאילו עברו חיים שלמים מאז.
תוך כדי שאני מסתתרת מהגשם מתחת לתקרה שמחוץ למסבאה, הבחנתי במודעת-פרסום על התקהלות ציבורית שתתרחש בקרוב.
אחד מהפורצים המוצלחים ביותר שהכרתי, ננס בשם 'סיזור', הצליח לפרוץ לארמון המלך קוסטום ולהוציא משם חופן של חפצים קסומים.
הבעיה הייתה, שסיזור לא ידע שהוטל על כל חפץ קסם איתור.
תוך שבועות ספורים, לא רק שסיזור נלכד – אלא גם כל מי שסחר איתו באחד מהחפצים – מצאו את עצמם אזוקים.
והאישום?
בגידה במלכות.
זה אחד מהדברים שלא אהבתי אצל המלך קוסטום – הוא תמיד מצא סיבות להאשים כשרצה בכך.
דין בוגדי מלכות בטמריה הבירה הוא מוות בירי חצים לעיני ציבור, על-ידי בן מלוכה שהרגיש נבגד.
מין מחזה שמעמיד פנים שהוא אישי, אבל בעצם נועד להפחיד את כולם.
כעסתי, אבל גם הסתקרנתי.
אולי בסוף יתנו לסיזור חנינה או כליאה או עונש אחר?
משהו שלא כלול בו מוות?
סך-הכול – אלה רק חפצים!
הצטרפתי להמון שצעד כמו נחיל דבורים לעבר הכיכר בה התרחש האירוע, לא הרחק מארמון המלך קוסטום, וניצלתי את ההזדמנויות כדי ללקט כמה ארנקים.
אבל אז בטעות הרמתי את העיניים בדיוק ברגע הכי מזוויע.
זה לא היה מראה נעים בלשון המעטה.
כשחזרתי להיכן שלנתי באותו יום הקאתי ללא הפסק, ומספר ימים הייתי במצב פוסט-טראומה.
החלטתי שזאת הפעם האחרונה שאני משתתפת בכזה אירוע.
—
אין לי כוח לברוח.
נשארה לי רק דרך אחת לצאת מהמצב הזה.
אבל בטוח אתחרט…
אני נאנחת "קווין, עד כמה אתה יכול להיות אידיוט?".
לא בהפתעה, גל של כאב מציף את הזרוע שלי מחדש וזעקה נפלטת מפי.
אני מתנשפת בכבדות "אולי… ננסה לנהל שיחה… תרבותית? אתה… מסוגל לזה?".
קווין מתעכב לרגע, לאחר מכן מתקרב ולבסוף כורע ברך מולי.
מה שחסר כאן זאת טבעת נישואין…
אה, נכון.
כבר יש.
העיניים של קווין בוחנות אותי כאילו מנסה להבין אם איבדתי את השפיות.
יש מצב שזה נכון…
"דברי" הוא אומר בקור.
אני שואפת אוויר שוב "הזהרתי אותך כבר מההתחלה שלא לבטוח בדוויל".
אני מחכה לראות את תגובתו אך הוא שותק.
"דוויל עורר את הטריגר להרס התוכנית שלך – ובנוף, טענתי ששחרור זואול היא תכנית איומה שתהרוס את טמריה, ועכשיו הפכת לאויב של זואול – אז כנראה זמנך קצוב, אבל אלו כבר הבעיות שלך," אני שואפת אוויר שוב "אני רק אומרת שאם תהרוג אותי – תעשה את הטעות הגדולה ביותר שלך, כי במקום להשתיק בעיה, תצית מדורה!".
קווין מרים גבה "את חושבת שאם אהרוג אותך זה יגרום למרידה? מי מכיר אותך בכלל?".
"אני יודעת שקיים מרד קטן של כמה מהתושבים בתוך הממלכה, יש סבירות גבוהה שגם כמה מהחיילים ומהמשרתים שלך לא אוהבים שאנשי-רובוט תפסו להם את התפקיד," אני אומרת. "הריגת המלכה רק מתוך קפריזה, ועוד לאחר שעונתה קשות אפילו אם היא אינה מוכרת – כל זה עלול להצית עוד אנשים".
הוא חוכך בסנטרו ושוקל את מה שאמרתי "יש משהו בדברייך, מה את מציעה?".
אני מהססת.
מה שאני עומדת להגיד הולך להרוס אותי ואת חיי.
אבל אין לי ברירה, זאת המוצא הכי טוב מבחינת מה שמתאפשר.
אני שואפת אוויר "שחרר את קרולינה, הוצא אותה מגבולות האימפריה עם סוס, ציוד, נשק, אוכל וכל מה שצריך כדי שהיא תשרוד," ואז אני נאנחת ומביטה על הרצפה "בתמורה לכך, אניח את נזר הציווי על ראשי במקומה, אהיה מלכה אוהבת וממושמעת באימפריה שלך – וכשתרפא אותי אעשה ככל שתגיד".
אני מביטה סביב ורואה שכולם, כולל דוויל, בשוק מההצעה שלי.
קווין קם "את מתכוונת ברצינות? לא תברחי כמו בפעם הקודמת?".
אינני מרימה את ראשי אלא מגחכת "כיצד אברח? אינני מסוגלת ללכת!".
"איילקס, זה יהיה הסוף של החופש שלך" מציין אתניקס.
אני מביטה בו בציניות "ממתי לך אכפת מהחופש שלי?".
ידוע לי שהוא צודק, אך אין לי ברירה אחרת.
בנוסף – החופש של קרולינה חשוב מהחיים הפרטיים שלי.
לה יכול להיות עתיד טוב משלי.
"אני חייבת לראות את זה קורה, כדי דעת שקרולינה באמת יוצאת לחופשי," אני מדגישה ואז מוסיפה בנימה מתחננת "אך אני מתחננת – אסור שהיא תראה אותי במצבי בשום פנים ואופן!".
אם היא תראה אותי – היא לא תלך.
נראה שקווין עדיין שוקל את דבריי, מנסה לחשוב כיצד אני מסוגלת להפר את הבטחתי "אם אעשה כך – תשימי את נזר הציווי ללא התנגדות?".
אני שואפת אוויר ומביטה בו מבט רציני וגאה "לא רק ללא התנגדות – אשים אותו על עצמי בשתי ידיי בסיוע שלך, מבלי לרעוד!" ואז אני מוסיפה בחיוך מאולץ "גם ברצון ובשמחה".
קווין משלב את ידיו מאחורי גבו "תוותרי על כל המאמצים שלך – רק בעבור ילדה אחת?".
אני מביטה בו בכעס "קרולינה לא ביקשה לעבור למציאות הזאת – החרכתי אותה, היא לא בחרה להיות חלק מכל זה".
"ואם היא תסרב לעזוב אותך?" הוא שואל.
"אם היא תסרב – תצטרך לשכנע אותה טוב יותר ממני," ואז אני מוסיפה בחיוך "אני בטוחה שתמצא דרך. אתה הרי אלוף ב… שכנועים".
קווין מביט בי למספר רגעים ואז הולך משם.
הוא לא אמר אם הוא מסכים או לא, אבל נראה לי שהוא ישתכנע…
הרי זה מה שהוא רצה מאז ומתמיד.
"יפה מאוד, איילקס! לא האמנתי שאת מסוגלת לכך," משבח דוויל. "שוב הצלת את עצמך ממוות ודאי".
"אני שמחה לדעת שאתה מופתע, שד משחת!" אנו משיבה. "מעניין מה קווין יעשה איתך".
"הוא יחזיר אותי לעולם התחתון כמובן," הוא משיב. "אך אני לא מתכוון לוותר בקלות".
"טוב לדעת שלפחות אחד מאיתנו לא יוותר" אני אומרת באנחה ואז אני פונה לאתניקס "מה לגביך?".
"הוא בטח ימשיך לשאוב ממני קסם עם הכפפה הארורה שלו עד שיימאס לו," הוא משיב. "אבל זה לא אומר שאני אוותר".
אז אני היחידה שמוותרת.
נו, טוב…
ניסיתי כבר הכול!
בנוסף – לאחרים אין את האחריות על קרולינה.
כנראה שהסיוט על חיים ארוכים עם קווין, אותו חלמתי כשהייתי מהופנטת בפעם הקודמת, הולך להתגשם…
—
לא עוברות הרבה שעות עד שאני מוצאת את עצמי נגררת על עגלה בשעות הערב המוקדמות.
הגלגלים חורקים מתחתיי בזמן שארבעה חיילים אלריים מסיעים אותי לעבר שער היציאה הדרומי של חצר האימונים.
הם מניחים אותי מאחורי חלק בולט של החומה, ואני שומרת את הראש מספיק יציב כדי לצפות.
מול השער אני מבחינה בארבעה רוכבים.
שלושה חיילים אנושיים לבושים במדים אלריים והרביעית הינה קרולינה.
היא לבושה בשמלה בצבע ירוק כהה עשויה מבד שמעליה מעיל עבה.
חגורה עם שני פגיונות קשורה למותניים שלה, ואל הסוס קשור תיק גדול – כנראה ציוד, אוכל, מים, אולי גם מפה.
נזר הציווי מהבהב על ראשה והיא עומדת בדממה ובוהה באוויר.
אחד החיילים מתקרב אל קרולינה באיטיות, ובלי אזהרה הוא מושיט ידיים לראשה ומסיר את הנזר.
קרולינה ממצמצת ואז מביטה סביב כאילו מנסה להבין איפה היא.
כשרואה את החיילים האלריים היא מצעידה את הסוס צעד קטן אחורה.
החייל תופס בעדינות בזרועה ומדבר אליה.
היא נושמת עמוק, מביטה על החיילים, על הסוס והציוד ואז לכיוון הארמון כאילו מחפשת מישהו.
את אטרמיס?
אותי?
היא לא מבחינה בי ואז מביטה אל השער, לוחצת על צדי הסוס ודוהרת קדימה הרחק.
אני שואפת אוויר לרווחה לראשונה מזה דקות.
קווין קיים את ההבטחה שלו.
עכשיו תורי למלא את ההבטחה שלי.
—
העגלה מובלת אל חדר הכס המוכר.
כנראה בעלי היקר רוצה לעשות את זה באופן רשמי…
גופי כואב כשהעגלה מתחבטת במדרגות, אך זה לא מה שמרתיע אותי.
אני יודעת מה הולך להגיע.
כשהדלתות של חדר הכס נפתחות אינני מתמקדת בעיצוב החדש – אלא רק בקווין שיושב בזקיפות על הכס ומבטו עוקב אחריי.
אולי הוא מצפה שאתמרד שוב.
לא הפעם.
שני חיילים אלריים תומכים בי מתחת לבית השחי, עוזרים לי לקום ומייצבים אותי.
אני שונאת את זה, אבל אני נותנת להם להחזיק ומחייכת אל קווין "אני מוכנה".
קווין מהנהן, לוקח את נזר הציווי מאחד החיילים שליוו את קרולינה.
בקושי אני מרימה את הנזר מעל ראשי כי הוא כבד יותר ממה שזכרתי, אולי כי אני חלשה.
הנזר מהבהב וקורא לי, אני מרגישה את זה – אך אני יודעת מה יקרה.
"בעלי היקר," אני אומרת. "לפני שאני שמה את הנזר – דע שאני עושה את זה מרצוני האישי, בחופשיות האפשרית ובשמחה, ואני מבטיחה שלא אתנגד".
אני נושמת עמוק ומניחה באיטיות את הנזר על ראשי.
—
אני מרגישה את הלב שלי פועם חזק כשקווין מביט בי במבט חוקר.
הוא לא מחייך, אבל יש בעיניים שלו משהו… חם.
אינני בטוחה שהוא רואה אותי ככה, אבל אני יודעת מה אני רואה: גבר עוצמתי, חד מחשבה, אמיץ, שנושא על כתפיו אימפריה שלמה, ועדיין מוצא רגע לפנות אליי – אזרחית פשוטה שפצועה אנוש.
והמתנה היפיפייה הזאת שהעניק לי; נזר בצבע כסף מנצנץ, עליו תשע אבני אודם מסודרות בצורה מושלמת ומעליו שבעה כוכבים בצבע זהב נוצץ, מתאימה לי בדיוק!
כמה זמן אני נושאת את הנזר על ראשי?
שעות?
ימים?
טוב, אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים.
למרות שכל גופי כואב אני מרגישה… רגועה, אפילו אפשר לומר שנקייה נפשית.
למען האמת, אין לי מושג גם מה גרם מלכתחילה לכאב שלי.
בטוח שלקווין יש דרך לרפא אותי, הרי הוא מלך!
הלב שלי פועם חזק יותר כשהוא מחייך לכיווני "כיצד את מרגישה, אשתי?".
אני כמעט מתפוצצת מגאווה כשהוא מכנה אותי בתואר הזה!
אני רעייתו של המלך קווין?
רגע, באמת יש לי טבעת נישואין!
איך יכולתי לשכוח את העובדה החשובה הזאת?
"לא בטוב, אהובי," אני אומרת בעצב. "כל גופי כואב, ואפילו אינני זוכרת מדוע או ממתי התחושה התחילה".
הוא שותק, קם מהכס לעברי, מושיט את ידיו אליי — וחופן את כפות ידיי בידיו.
בושם בעל ריח נהדר הנובע כנראה מהחולצה שלו עולה באפי,.
הכאב נדחק לצד.
מה רציתי בכלל כשבאתי לכאן?
לא משנה.
העיקר שאני כאן.
קווין מתקרב עוד ואני לא מתרחקת.
להיפך — אני רוצה שהוא יתקרב ושלא יחשוב על אף אחת אחרת חוץ ממני.
הוא מושיט יד ומבריש את השיער שלי.
אני עוצמת עיניים ומתמסרת למגע.
"אל דאגה, יקירתי," הוא אומר. "נטפל בהכול".
המשפט הזה מחמם את ליבי ואני נושמת לרווחה.
ברור שהוא ימלא את ההבטחה שלו!
כשאני פוקחת את העיניים, אני שמה לב שכל הנוכחים מביטים עליי במבט מוזר.
אולי זה מתוך קנאה…
"את באמת מוכנה להיות המלכה של האימפריה שלי?" הוא שואל. "את לא תברחי שוב ולא תבגדי בי?".
אני מכסה את פי בכף ידי במבט מופתע.
מדוע שאעשה דבר טיפשי ונוראי שכזה?
"חלילה, קווין!" אני מדגישה. "מקומי כאן איתך, בצידך".
"ומה לגבי קרולינה?" שואל קווין.
יש לי כאב ראש לרגע קטן – אבל זה נפסק.
אני מקמטת את מצחי קלות "מי זאת?".
"מישהי שאהבת בעבר" הוא מסביר.
"יותר ממך?" אני מתפלאת. "אינני זוכרת מישהי כזאת. וגם אם היא קיימת– היא כבר לא רלוונטית".
קווין משלב את ידיו.
"אני רוצה לעזור לך," אני מדגישה. "לעזור לך למשול על האימפריה ולהגן עליה. להיות המלכה שאתה צריך".
קווין נושם עמוק "ואם אבקש ממך להוציא לפועל גזר דין מוות על בוגדים?".
"אם זה מה שצריך – אעשה זאת ללא ספק" אני מכריזה.
זה לא כי אני רוצה דם, זה פשוט כי ברור לי שקווין יודע מה טוב לאימפריה.
קווין חכם ויודע לשפוט משפט אמת.
אם מישהו מזיק לממלכה שלו… סליחה – לממלכה שלנו… דינו מוות!
קווין מביט בי במבט מוזר שקשה לי לפרש.
סביר שהוא לא רואה אותי כאויבת או כבוגדת, ואני מקווה שרואה אותי כרעייה אמיתית ונאמנה שהוא יכול לסמוך עליה.
"השתנית, איילקס" הוא אומר לבסוף.
זה גורם לי לחייך "אני מקווה שלטובה, אהובי".
הכאבים שוב מורגשים; הגב שלי כואב, צלעות והריאות צורבות בכל נשימה, הברכיים שורפות וידיי כבדות, אבל אני לא רוצה להראות לו את זה.
"קווין," אני אומרת בעצב. "אני פצועה בכל הגוף. אני לא בטוחה מה בדיוק שבור ומה הגורם לכך – אבל אני יודעת דבר אחד: כדי שאוכל להיות המלכה של האימפריה, אני צריכה קודם להבריא".
הוא שותק ומביט בי כאילו שוקל איך להגיב.
משהו בתוכי אומר לי שמה שיקרה עכשיו יהיה חשוב, מכריע ואולי אפילו גורלי.
"אני לא מבקשת ממך רחמים," אני ממהרת להוסיף. "אני מבקשת שתבנה אותי מחדש, כמו שאתה בונה את האימפריה. תן לי דרך להיות שוב כלי חזק ושלם בידיך, כדי ששום דבר לא יפריד בינינו".
נראה שקווין מתלהב מהמשפט הזה.
"אם את באמת רוצה להחלים," הוא אומר לבסוף, בקול שקט אך יציב, "זה לא יהיה פשוט".
אני מהנהנת, כי זה כבר היה ברור לי.
קווין מחייך וחוזר לכס המלכות "יש פרוטוקול טיפולי שאני מאמין שיכול לעזור. עד כמה שאני רואה, את סובלת מתשישות, דלקתיות כללית וחסרים תזונתיים משמעותיים. ייתכן שהיית תחת השפעה ממושכת של חומר מסוים שעכשיו גורם לך לכאבים כלליים".
יש לו ידע רפואי!
איזה חכם הוא!
"התהליך יתחיל מחר," הוא ממשיך. "יילקח ממך דם כל יום, ניתן לך תזונה חדשה מותאמת אישית, תעברי סדרה של פיזיותרפיה לשיקום השרירים הפגועים – כל זה במימון הממלכה כמובן".
כמה אדיב הוא!
"וכמה זמן זה ייקח לדעתך, אהובי?" אני שואלת בדאגה.
הוא חוכך בסנטרו "לדעתי השיקום יימשך לפחות שמונה עד עשרה שבועות, אם לא יהיו סיבוכים".
אני בולעת רוק.
שמונה שבועות?
זה נשמע כמו נצח!
אבל אם זה יביא אותי חזרה לעצמי – או לפחות לגרסה חזקה, בריאה ומלאת תועלת לקווין – אז זה שווה כל רגע!
"אני אעבור את זה," אני מצהירה. "בשבילך, אהובי".
קווין מניד בראשו בשלילה .
"לא בשבילי, איילקס," הוא אומר. "בשביל האימפריה שאת רוצה להיות חלק ממנה".
—
אני הולכת במסדרונות לכיוון חצר האימונים כשנשענת על כל עמוד, ונזכרת בהבטחה של קווין שהתמלאה באופן טוב יותר ממה שציפיתי.
חצי שנה עוברת כבר ואני לאט-לאט לומדת ללכת שוב כמו שצריך.
אני מביטה על עצמי בזמן שאני צועדת בשעת ערב חצר האימונים, יפה יותר מתמיד בשמלה הארוכה בצבע שנהב שנתנה לי המשרתת האישית 'את'י'.
הגוף שלי נושא סימנים – צלקות על הרגליים ובצלעות, שברים שהחלימו לאט בידיים אבל שום דבר מזה לא הדאיג אותי.
להיפך.
אני מרגישה אסירת תודה.
הצעדים כרגע קשים ומגושמים, כאילו הגוף שלי נשבר אי-שם ונבנה מחדש, אבל לא בצורה מושלמת.
קווין אומר לי שמעכשיו זה עניין של זמן עד שהגוף ירפא את עצמו "קחי את הזמן, אין לך שום מחויבות כרגע מלבד להחלים".
איך אפשר שלא להאמין לו?
ברגע שיכולתי להיות עצמאית, קווין שאל אם אני מעוניינת לחדש את חוזה הנישואין שלנו על מגילת קלף: אני זוכרת את הכתוב בה בעל פה!
מהסיבה העיקרית כי זה חוזה לאהבתנו.
'אני, איילקס מטמריה הבירה, עומדת בזאת בפני ממלכתנו האדירה אלריה ובפני בעלי, הוד מלכותו קווין חצי-אלף הנעלה, נשבעת בכל ליבי ובכל נשמתי להיות לו לעזר ולמלוך לצידו בנאמנות אין קץ. תהא משימתי להיות שותפה למורשתו, להרים את שמו ואת שם ממלכתנו לגבהים שלא נודעו, ולהישמע לכל דבריו כהוראה שאין בילתה. בחסד האלים אני ומתחייבת שנאמנותי נתונה לו לעד'.
למרות שזה עשה לי כאב ראש איום באותו יום – כמובן שחתמתי עליה בשמי.
אני חייבת לו בגדול, ובנוסף – זאת האמת!
קווין לא דורש ממני דבר מעבר לכמה נשיקות בתצוגה שמשדרות את אהבתי אליו.
אבל בנוסף לכך, אני מתאמצת לשדר חיות, ביטחון ואמונה במלך.
כולם בטח חושבים שזה רומנטי, ששני המנהיגים מאוהבים כל-כך עד שהם לא מסוגלים להיפרד.
הלוואי שזה באמת היה כך, כי כשהוא נעלם מעיניי – אני מרגישה ריקה.
גם כשהחדרים שלנו סמוכים – הם תמיד נשארים נפרדים.
קווין הסביר לי שזה בגלל מצבי הבריאותי "לא אדרוש ממך דבר עד שתהיי חזקה שוב".
איזה מלך רחום הוא…
כמה עדין, כמה נדיב…
מצד שני, קווין מאתגר אותי כדי לבדוק את נאמנותי אותי – וטוב שכך!
היו פעמים שעמדתי מול אנשים שקווין אמר שדינם מוות – אך נתן לי לשפוט אותם ולהחליט; פושעים, מתפרעים, מורדים – ושלחתי אותו למוות.
לא בידיים שלי, כמובן, אלא בציוויים.
אם קווין חושב שזה הדין – מי אני שאחלוק עליו?
לדוגמה: קווין הביא לי הבוקר אחד מהעוברים על החוק ומתנגד בעקביות לצו המלך– קוסם זקן שנאמר לי ששמו אתניקס.
כשהגיע אליי היה כבול ונתמך בידי שני חיילים.
הוא לא התחנן, לא דיבר ולא ניסה להילחם – אלא רק הביט בי.
המבט שלו עשה לי כאב ראש רציני ולכן רציתי לסיים את זה במהירות.
"אתניקס," אמרתי. "האם יש לך מה לומר להגנתך?".
"את שואלת אותי, איילקס?" שאל.
המשפט הזה הקפיא אותי.
"את מכירה אותי, את רק מדחיקה את זה," הוא אמר. "הכניעה שלך עלובה, במקומך הייתי בוחר במוות בידי המלך הזה".
הזלזול שלו הרגיז אותי מאוד!
"אני לא מכירה אותך" הדגשתי. "אתה מסרב להגן על עצמך, ובגלל שהעלבת כך את המלך ואותי – דינך אינו מוות, אלא עינוי ארוך בחדר העינויים!".
אף פעם לא הייתי שם וגם אינני רוצה להיות שם.
זה מגיע לו.
קווין יהיה מרוצה.
—
טמריה הבירה משתנית במהירות.
האימפריה צומחת – אך הפערים בתושבים גדלים והמעמדות נחצים לחתיכות ברורות: העליונים – מפקדי הצבא והאצולה נהנים מחיי תענוגות. התחתונים – הפשוטים, הסוחרים ושאר המקצועות – נדחקים הצידה ומארגנים מחאות שמושתקות מהר.
אבל בטח זה חלק מתהליך.
מסביב לארמון נוספו מפעלים ובתי אוצר, החומה התחזקה ונבנו בה בליסטראות ורומחי דרקונים ענקיים.
קווין תמיד חושב לטווח הארוך.
לפני כמה דקות מצאתי לייד המיטה בחדר אגרטל עם פרחים סגולים בתוכו, ומתחתיו פתק עליו כתוב בכתב ידו של קווין 'את כל מה שחלמתי עליו'.
זה מה שגרם לי לצאת לטייל, בחושבי שהטיול ירגיע את המחשבות.
האם הוא חושב עליי כרגע?
האם יש דרך בו אוכל להיות מלכה טובה יותר?
פתאום אני שומעת ציוץ קטן מאחוריי "אני גרוט?".

המשך יבוא…