מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שמונה עשר: הבגידות – פרק 87
לפרק הקודם:
—
לא!
זה לא יכול להיות.
הכול באשמתי!
אטרמיס ניגש אל הגלגל עליו אני שוכבת "ידעתי שתצליחי לשרוד עד עכשיו".
זה לא אטרמיס!
זה זואול בגופו של אטרמיס.
"רוצח!" אני צורחת בחוזקה על קווין ודמעות יורדות מעיניי "הבטחת שתשלח אותו למאסר, לא שתהרוג אותו!".
"וכך עשיתי," אומר. "אך האיש הבין שיש לי תכנית עבור הילדה, וביקש ממני שהוא יהיה במקומה".
אולי אטרמיס כועס עליי, אבל הוא כן אוהב את קרולינה.
הוא הקריב את עצמו עבור הילדה שלי…
"אמרתי לך בעבר, ישרה, שלא תוכלי לברוח ממני לתמיד," אומר אטרמיס-זואול. "שהנשמות כל מי שאת אוהבת יהיו שלי, ואת תתחנני שאשחרר אותן".
הוא צודק.
אם זאת תהא האפשרות היחידה להצלת קרולינה ואטרמיס – באמת אתחנן בפניו שישחרר אותם.
אבל אינני מודה בזה, עדיין לא.
"איך עבר הלילה, אשתי?" שואל קווין.
"ממליצה לך לנסות לחוות את זה בעצמך" אני לוחשת בקושי כי נגמר לי הכוח ומשכיבה שוב את ראשי במים, כך שרק פי ואפי בחוץ.
אטרמיס-זואול מחייך.
קווין לא ייענה אותי יותר כי הוא צריך אותי.
יותר נכון – זואול צריך אותי וקווין צריך אותו.
"אינני בטוחה כיצד אני יכולה לעזור לך, זואול – הרי גם אם תשחררו אותי מהגלגל, לא אהיה מסוגלת אפילו לזחול!" אני אומרת.
"את בהחלט צודקת, ישרה," אני שומעת את אטרמיס-זואול מבעד למים. "בבקשה ממך, אדוני המלך, קח אותה מכאן למקום בו היא תהיה שימושית".
"יש לך כאן אלונקה?" נשמע קווין.
"כן, אדוני" נשמע קול האחראי.
לאחר כמה רגעים שני ידי מתכת משחררות את הבטן שלי מהגלגל וידיי ורגליי משתחררות מהאזיקים.
רגע לפני שאני קורסת בזמן שהדם חוזר לזרום בחזרה, איש-רובוט תומך בגופי ואני משחררת את גופי.
לא אעניק להם את הצרחה שהם מצפים לה שממש עומדת על קצה הלשון שלי.
צרחתי מספיק להלילה.
מאחור, קווין נשען באדישות על הקיר "תשתדלו לא לשבור לה עוד חלקים".
"תודה על האכפתיות, בעלי היקר" אני אומרת.
אטרמיס-זואול בוהה בי בשקט.
מה הוא רוצה ממני?
האם אטרמיס חי?
רגע…
איפה דוויל?
יותר מידיי שאלות.
יותר מידיי קשיים.
אני קורסת!
הם מעבירים אותי מהגלגל אל אלונקת-אסירים עשויה מאלומיניום שעליה מתוח קנבס מרופד דק, וכן מחוברים אליה אזיקי קרסול, אזיקי יד בצידי האלונקה ולולאת עור קשורה באזור בצוואר.
"הצוואר?" אני שואלת כשצווארי נקשר. "אתה עד כדי כך מפחד ממני, קווין?"
"לא מדובר בפחד," הוא עונה בקול שרגוע מידיי לטעמי. "זאת נקיטת זהירות. אם
תברחי עלולות להיווצר בעיות, וממש אין סבלנות לבעיות.
לברוח?
אפילו אם ישחררו אותי מכל הכבלים, אני לא יכולה לזחול!
"האזיקון הזה הוא רק תזכורת," אומר קווין. "לזכור מי שולט פה למרות כל ההתנגדויות שלך".
והנה זה.
זה מה שהייתי צריכה לשמוע.
קווין נתן לי את התשובה איך להימלט מכאן!
בערך…
"בואו אחריי" הוא פוקד והאלונקה נישאת לגובה על-ידי אנשי-הרובוט.
גל קל של בחילה מציף אותי מהתנועה, אבל אני לא מגיבה.
אטרמיס-זואול שומר על שתיקה רועמת, אבל נוכחותו מורגשת.
כל מהמורה ברצפה מקפיצה את האלונקה, אך אינני צועקת מהכאב הנגרם מהטלטול.
הכאב מתחלף לאט‑לאט בתחושת נימול והגוף מתחיל להירדם מחדש.
זה טוב – יותר זמן לחשוב.
אם אצטרך לחזור לכאן, חשוב להתרכז בלמידת הדרך החוצה.
פנייה חדה ימינה מראה לי מסדרון עם לפידים, לאחר כמה מדרגות חלון קטן מסורג בצד משקיף אל חלק אחר של המבנה.
נשמעת חריקה של שער ברזל שנפתח ולאחריו מסדרון מתרחב לקבוצות חיילים העוברים מכאן לשם, אחד מהם מביט בסקרנות כשרואה אותנו אך ממשיך לדרכו.
הם רגילים לאלונקות, לא למלך.
עלייה ארוכה ברמפה מוציאה אותנו אל האזור הפתוח.
חום שמש הצהריים מכה בי, וכרפלקס אני רוצה להצל על עיניי בעזרת ידי – אך גם אם היה לי הכוח לפעולה זאת אינני מסוגלת כי ידיי אזוקות.
לחילופין, אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומתענגת על החום ועל הרוח המבורכים שסביר שלא יימשכו לזמן רב…
"מה צריך לקרות כדי שתביני שאת לא הגיבורה בסיפור הזה?" שואל פתאום קווין.
"אה, אז אתה קורא לזה סיפור… טוב לדעת," אני עונה. "זה אומר שיש התחלה, אמצע… וסוף – ועדיין לא ברור לי של מי יהיה הסוף הזה".
"יש לה אומץ," משבח אטרמיס-זואול. "או טיפשות".
"או אולי שניהם," אני צוחקת מסיבה לא מובנת. "זה מה שתמיד קורה לי כשאני לא שוברת את הראש כדי לחשוב כמו שצריך – אני שוברת את הגוף".
עכשיו זה לטרלי.
"את לא שואלת לאן אנחנו הולכים?" שואל קווין.
"אני מעדיפה לשכב כך בנוח בזמן ההליכה אל הבלתי נודע," אני עונה. "כאילו אנחנו בדרך לפיקניק מפתיע שאתה מכין עבורי, בעלי היקר".
"לפחות לא איבדת את חוש ההומור" הוא משיב.
"אינני מאבדת דברים בקלות," אני מציינת. "רק את התחושה בכל הגוף".
השקט נשמר לעוד מספר דקות בהן אני בהחלט חושבת לאן פנינו.
להיכן אנו הולכים?
בגלל הלולאה בצוואר אני יכולה להביט רק כלפי מעלה, וקשה לזהות את האזור כי אין דבר שנראה שיכול להוות זיהוי – רק שמים ושמש מבורכת.
בנוסף, יש לי כאבים הגורמים לחוסר ריכוז ושכחה מתי פנינו ולאן.
"אם היית אני, מה היית עושה איתך עכשיו?" שואל קווין במפתיע.
אני תוהה באמת "טוב… כבר הענשת אותי על הבקשה שלי מדוויל, אינני חושבת שתזיק לקרולינה יותר מהפנוט – כי זה לא יועיל לך, גופו של אטרמיס מנוצל על-ידי ברגהאסט מפלצתי, אתניקס בחדר העינויים… אינני יודעת לאיזה עוד נזק אתה מסוגל לגרום לי שלא יהרוג אותי – כי אתה זקוק לי".
"הייתי חוסך בכל אלה – אבל את לומדת לאט" אומר קווין.
"בעצם, יש לי תשובה לשאלתך," אני עונה. "אם הייתי אתה, הייתי מפחדת ממני. גם כשאני שוכבת על האלונקה".
אטרמיס-זואול צוחק.
קווין לא.
"את לא מפחידה אותי, אשתי," מסנן קווין. "את מבדרת אותי".
"את חושבת שהוא באמת לא מפחד ממך?" שואל אטרמיס-זואול.
אני חושבת מעט ואז משיבה "הוא לא מפחד ממני. הוא מפחד ממה שאני מייצגת."
"ומה זה בדיוק, אשתי היקרה?" שואל קווין.
זה לא היה בנימה מזלזלת.
נשמע כאילו הוא באמת רוצה לדעת.
"את הגבול," אני משיבה. "את הקו האדום שאתה מגיע אליו שוב ושוב, בפחד שמא תעבור אותו מתישהו – וכל התוכנית שלך עבורי, מה שהיא לא תהיה, תיהרס".
אנו נכנסים לתוך מבנה ועיניי ננעצות בתקרה – סלע ענק עם עששיות כבויות תלויות עליו.
ריח של תחב עולה באפי ואני שומעת קולות של גרירות, קולות של חריקות של סורגי-דלתות ממתכת שנפתחות ונסגרות בטריקה, דיבורים ופקודות…
בית הסוהר של טמריה הבירה.
לפחות משהו מוכר…
"תורידו אותה שם" אני שומעת את קווין לאחר זמן. ממושך.
קול דלת נפתחת נשמע והאלונקה נכנסת לחדר ויורדת אל הרצפה.
"רגע, אז בעצם סתם לקחת אותי שוב לבית-הסוהר?" אני אומרת בנימה מאוכזבת אל התקרה. "חשבתי שתפתיעו אותי".
קווין מתכופף אליי "אל דאגה אשתי, לא תישארי כאן לזמן רב".
אני בולעת רוק "קווין, אתה בעצמך מייצג דוגמה לאסירים שיכולים להפיל ממלכות".
הוא מביט בי בכעס, קם והולך ממני, ולאחר כמה רגעים אני שומעת את הדלת נטרקת.
זמן לחשוב.
שלב ראשון – להשתחרר מהאלונקה.
שלב שני… לא אפשרי.
גם אם לא יהיה שום מחסום שיעצור בעדי, אין לי איך להתקדם.
אני בוהה בתקרה באומללות.
פשוט אחכה שקווין יחזור?
—
כבר איבדתי את הזמן בו אני שוכבת כך על האלונקה בתא בית-הסוהר בחוסר מעש.
שקט כאן, טוב… שקט שמתאים לבתי-סוהר, ומשום-מה זה מרגיע לשמוע קולות מוכרים.
פתאום אני מרגישה במשהו שנוגע באיטיות בעור החשוף של הבטן שלי, ממש מתחת לצלעות.
אני קופאת!
אולי זה סתם משב רוח?
לא.
זה זז, מטפס על הגוף שלי וצועד בשתי רגליים.
ידיי כבולות לצידי האלונקה כך שאין לי איך לסלק אותו, והרצועה סביב הצוואר לא מאפשרת לי להרים את הראש ולראות במה מדובר.
עכביש?
לא הגיוני.
אין עכביש עם שתי רגליים.
גם לא נמלה או כל סוג של חרק שאני מכירה.
מה זה לעזאזל?
אולי התחרפנתי ואני רק הוזה?
אני עוצמת את עיניי ומנסה לעצור את נשימתי, בתקווה שהוא יחפש מישהו אחר.
עכשיו הוא כבר מתקרב לחזה ונעצר.
אולי הוא בודק את קצב הלב שלי, שפועם בקצב רצחני?
הוא ממשיך לטפס ומגיע לכתף שלי ואחר כך אל הצוואר מעל הרצועה.
בדיוק כשאני חושבת שיגיע אל הפה שלי אני שומעת ציוץ "אני גרוט?".
מה לעזאזל…?
הגרוטים!
איך שכחתי מהם?
בקושי אני עוצרת בעצמי מלקרוא בשמחה.
אני פוקחת את עיניי ובוהה בבובת עץ בגודל של עלה, בעלת עיניים זוהרות אך חסרת אף ואוזניים רוכנת אל עיניי. גופו נראה כמו שילוב של שורשים, ענפים ועלים.
כעסתי על רועה הגרוטים – האנט הזקן בלייט שבגד בי, אך הגרוטים מעולם לא עשו לי שום רע.
זה לא הגרוט שאני מכירה. לא זה שסייעתי לו להוציא את חבריו מכלוב העוגים, ושסייעתי לו להימלט מהעוגית הפומוריאנית שבישלה אותי ואת זיק.
אבל אולי… אולי הוא חבר שלו?
אולי הגרוט הפצפון הזה יעזור לי?
"תעזור לי בבקשה," אני מתחננת. "תעשה מה שאתה יכול. אני סומכת עליך".
"שקט!" נובח מישהו. "אם אני שומע עוד לחש אחד מהפה שלך, את חוזרת לחדר העינויים!".
"סליחה, אדוני" אני אומרת ומשתתקת.
"אני גרוט" נשמעת לחישה ליד האוזן שלי.
"כן, אתה גרוט," אני ממלמלת בלחש ומשתדלת להישאר קפואה – זה לא קשה. "ואתה הגרוט הכי מוצלח שיצא לי לפגוש, כי אתה מאוד אמיץ ושקט. תמשיך ככה!".
"עם מי דיברת?" נשמע קול השומר.
אינני רואה איפה הוא, כנראה שלא רחוק.
אצטרך להיזהר.
"עם האלונקה," אני עונה. "היא יותר טובה ויותר זולה מאשר טיפול אצל פסיכולוג, שברור שאני צריכה".
השומר נוהם.
אבל מה באמת הגרוט הקטן הזה יוכל לעזור לי?
גם אם אצליח לצאת – אני צריכה עזרה בדחיפות.
בכלל, רק צבא אולי יכול לעזור לי לנצח, לא אוכל לעשות זאת לבדי.
מאיפה אשיג צבא?
רגע!
זיק הזכיר שיש מורדים מעטים.
"גרוט?" אני לוחשת.
"אני גרוט" אני שומעת אותו.
"יש אנשים… טובים אנשים שנלחמים במלך," לא משנה כרגע האם הם באמת טובים. "אני צריכה שתמצא אותם. שתגיד להם שאשתו של המלך, הכלואה כרגע, רוצה להצטרף אליהם למרד – אך אולי עוד רגע אמות או אישבר. רק הם יכולים לעזור".
"אני גרוט?" הוא שואל, כאילו תוהה אם זה באמת תפקיד שמתאים לו.
"אתה מסוגל!" אני מעודדת בלחש. "אתה קטן, זריז, חכם ואמיץ," ואז אני מוסיפה "כל טמריה תלויה בך".
מעמסה גדולה על גרוט קטן…
"אני גרוט!" הגרוט מצהיר, והשקט חוזר.
עד שהגרוט יצליח למצוא את הדרך החוצה, עד שימצא את המורדים, עד שיבינו אותו, עד שישתכנעו לעזור לי ועד שיוציאו אותי – כל זה ייקח זמן.
שלא לשכוח שלכל אחד מהשלבים האלה יש סיכויי הצלחה נמוכים.
אבל לפחות יש תקווה…
—
לא עובר זמן רב, עד שצעדי קווין ועוד צעדים של אנשי-רובוט נשמעים מתקרבים.
"הו, איזה אורח מכובד!" אני מכריזה.
"תשמחי איילקס," הוא אומר לאחר שאני שומעת את הדלת נפתחת. "באתי להוציא אותך מכאן ולקחת אותך לבצע את השלב האחרון, שלאחריו החבר שלך יהיה חופשי".
זה באמת קצת מנחם.
"ומה יהיה איתי אחר-כך?" אני מתעניינת.
אחרי רגע של שתיקה הוא אומר "את זה לא אני אחליט".
האלונקה מורמת ואנו יוצאים מהתא.
אין לי כרגע שום יכולת לברוח, אז אני חושבת על דברים אחרים.
לאן המרושע הזה לוקח אותי?
לתא כלא אחר בו מישהו שאני מכירה?
אין לי רעיון על מישהו חוץ מקרולינה, והוא לא יכלא אותה במצבה.
לחדר העינויים?
אנו לא בכיוון הנכון.
פתאום אני שומעת סלע נגרר ורגע לאחריו אני יורדת במדרגות.
ידוע לי שאלו לא המדרגות המובילות לקומה החמישית בה נכלאתי כשקוסטום שלח אותי להציל את לוסי, מכיוון שהתקרה אינה מוכרת.
סליחה, זה קרה כשדוויל התחזה לקוסטום ושלח אותי להציל את לוסי.
יש לי הרגשה רעה לגבי זה…
"לאן אנו הולכים?" אני שואלת.
קווין לא עונה.
ככל שאנו יורדים כלפי מטה, כך הקולות מבית-הסוהר נעלמים, ולבסוף – שקט.
כאשר אנו עוברים שער מסורג ועקום אומר קווין בנימת מדריך טיולים "האם ידעת שמתחת לבית הסוהר של טמריה הבירה, קיימות מנהרות עתיקות מאות בשנים, ששימשו לכלא עבור יצורי אופל?".
עכשיו אני מבינה לאן קווין לוקח אותנו.
אני בולעת את הרוק.
"לא מפתיע שאתה רוצה לטייל כאן," אני עונה. "אולי המקום הזה שימושי עבורך".
קווין מגחך אבל לא מגיב.
שוב נשמע קול סלע נגרר ואור סגול מתפשט לכל צד.
פתאום יש לי קושי לנשום.
קווין פונה לאנשי-הרובוט "הניחו אותה כאן" והם עושים כמצוותו.
הוא פותח את כל האזיקים ואת הרצועה ומושך אותי אליו בקלות, כאילו אני לא יותר מבובה חצי-שבורה "אעזור לך ללכת, אין טעם לברוח".
"למה שאברח?" אני שואלת בתמימות. "אני כל-כך מתרגשת".
קווין לא עונה אך מהדק את אחיזתו, אך אני מצליחה מלהימנע להיצמד אליו.
"איזו אבירות" אני מפלבלת בעיניי.
כשאנו נכנסים למערה החדשה אני בוחנת אותה במבטי.
צדקתי.
מערת סלע-הכלא של זואול.
זוהר קלוש וזרחני בוקע מכתמי טחב וחזזיות, מטיל אור על רונות שכתובות על הקירות.
במרכז המערה ניצב הסלע העצום של זואול, שגם עליו חרוטים רונות וסמלים, חלקם כבויים וחלקן מהבהבים באור סגול.
הסלע עומד להישבר.
זואול הולך להשתחרר.
כמה שניות לאחר מכן אני מבחינה במשהו נוסף: אתניקס שכוב על האדמה בגב כפוף, וידו כפותות מאחורי ראשו ונוגעות בסלע.
עיני אתניקס עצומות, הוא ישן או מעולף.
לא רחוק ממנו יושב דוויל, שנראה במצב גרוע אפילו משל אתניקס.
הוא יושב, אם אפשר לקרוא לזה "ישיבה" כשגבו נשען על הקיר, ראשו שמוט הצידה, כאילו כבד עליו מידיי להחזיק אותו. גופו נראה פצוע אנוש ועיניו חצי-פקוחות. נראה כאילו הגוף שלו בוער על אש קטנה שנכבית לאט-לאט.
זואול שואב מהם כוח.
אבל הדבר שהכי מדאיג אותי הוא אטרמיס-זואול שצועד אלינו עם חיוך על פניו.
"טוב מאוד, מלך טמריה!" הוא משבח. "הגענו לשלב האחרון".
"מה… מה אתם רוצים ממני עכשיו?" אני רועדת.
אינני בעלת קסם כמו אתניקס או דוויל.
"עכשיו אסביר מדוע שלושתכם הובאתם לכאן" אומר אטרמיס-זואול.
קווין מושיב אותי על הרצפה צמוד לקיר ומשחרר אותי.
כאשר אני תומכת בידיי כדי לא ליפול אל הצד ידיי כואבות, אז אני משעינה את עצמי על הקיר.
"קחו את הזמן," אני אומרת. "אינני ממהרת לשום-מקום".
אטרמיס-זואול מחייך "כאשר כלאו אותי בסלע הזה, השתמשו בשילוב נדיר של קסם; קסם נעילה המשולב מקסם האור והטוב המייצג את הטוהר, ומקסם אפל המייצג את החשכה העמוקה, וכן נוסף עליהם קסם שכחה," הוא נותן לי כמה רגעים לעכל את המידע וממשיך "הרונות שעל הסלע ננעלו בתנאי שרק שלוש ישויות יוכלו לפתוח אותן יחדיו, ובאותה העת: ישות אחת שמייצגת את קסם האור והטוהר, ישות אחת את קסם האופל… והשלישית…".
"ישות שאינה אור ואינה חושך," אני משלימה. "אלא ישרה".
"ברגע שהבנת שאינך טובה ואינך רעה – אלא ישרה, קסם השיכחה הוסר וזואול התעורר" סיים קווין את ההסבר.
"את ישויות האור והאפלה כבר השגנו," מצביע אטרמיס-זואול על אתניקס ודוויל. "ועכשיו השגנו גם את הישות הישרה".
"אכן, הצלחתם את הבלתי אפשרי," אני משבחת. "אך עדיין לא עניתם לשאלתי – מה אתם רוצים ממני?".
ברור שהם רוצים שאפתח את הכלא של זואול.
אבל גם אם ארצה – ואני ממש לא, אינני יודעת איך עושים זאת.
"העניין פשוט מאוד," אומר קווין. "שלושתכם צריכים להצהיר באותה העת 'אנו, נושאי הקסם, משחררים את זואול מכלאו'.
"נשבעתי למאסטר שלי, שלא אוציא את מילות הקסם האלה מפי כל עוד אני חי!" מכריז פתאום אתניקס.
חשבתי שהוא מעולף.
הזקן הזה שחקן טוב!
"ראית בעצמך שיש לי דרכים טובות לגרום לאנשים לדבר" אומר קווין ללא הפתעה בכלל.
אתניקס משתתק.
"את רואה שאין סיכוי, איילקס?" אומר פתאום דוויל ומחייך. "מי המרושע ביותר כאן לדעתך?".
מדוע הוא מחייך?
רגע…
הוא גאון!
"ניצחת זואול," אני אומרת בהכנעה. "אוציא אותך מכלאך ואעשה כל מה שתבקש ממני, רק בבקשה, אני מתחננת על נפשי הישרה – עזוב את אטרמיס ואת הבת שלי – קרולינה, לנפשם".
לא קשה לי להוסיף כמה דמעות לזה…
"לכי לעזאזל, איילקס!" צורח אתניקס.
"אתה לא רואה שהפסדנו?" אני שואלת. "קווין חצי-אלף ניצח את כולנו וכבש את טמריה כולה".
קווין טופח על שכמו בגאווה "אני שמח לשמוע זאת ממך סוף-סוף".
"אבל דבר אחד אני באמת לא מבינה," אני אומרת. "משהו שאני תוהה כבר לא מעט זמן".
"מהו?" שואלים אטרמיס-זואול וקווין יחדיו.
עכשיו תורי!
אני פונה אל אטרמיס-זואול ומתחילה לדבר בנימה של סוחרת "אני מבינה שאתה צריך אותי, את דוויל ואת הקוסם המסכן כדי לצאת מהסלע ושבלעדינו אתה תקוע, ואין לנו איך לעצור בך".
אטרמיס-זואול לא עונה, אך נראה שעניינתי אותו.
אני מצליחה לגרור את עצמי אליהם למרות הכאב וממשיכה "אבל מדוע להסתפק בגופו של אטרמיס ככלי?" אני שואלת. "הוא אנושי, פגיע, שבור ממסעות ומעינויים, ממה שעשיתם לו…" ואז אני מוסיפה "כמה זמן הגוף הזה כבר יחזיק מעמד?".
אטרמיס-זואול חוכך בסנטרו.
"אתניקס ודוויל בהחלט אופציה טובה באופן כללי," אני אומרת. "אבל אני בספק כמה הם יעילים לאחר מה שהם עוברים בתהליך השחרור שלך".
"האמת?" אני נאנחת ומוסיפה בקול חלש. "לו הייתי יכולה, הייתי נותנת לך את גופי מרצון. את הגוף של הישרה. אך כרגע הגוף שלי… לא במצב טוב, וייקח זמן עד שיחזור לקדמותו, אז… אני לא ממליצה".
אני מסובבת את מבטי אל קווין "אבל… "אם נניח לרגע… נניח… שהיית שוקל אפשרות אחרת – יש כאן מישהו שהוא הרבה יותר מסתם כלי!".
קווין קופא ואני מרגישה את הזרוע שלי שוב צורבת..
"לעומתנו," אני נאנקת אבל אח"כ ממשיכה, "הוא לא רק אנושי, הוא חצי־אלף! הוא חי במשך מאות שנים. הוא שולט באימפריה החושלת על כל טמריה! יש לו צבא שלם! יש לו אנשי-רובוט סרים לפקודתו! יש לו כוח שאין לאף אחד אחר".
"אל תמשיכי, איילקס…" מזהיר קווין. בקול נמוך, מסוכן, והזרוע צורבת עכשיו כמו אש. כאילו גם היא מבינה את מה שאני רומזת.
"זה מה שאמרת לי, קווין. זוכר?" אני לוחצת את הזרוע "כמה שעות אחרי החתונה שלנו. 'לכל דג יש דג גדול יותר' — כך אמרת".
למרות הכאב אני מחייכת אליו "השאלה היא לא אם אני הולכת להיבלע עד שזואול יצא או אחרי שהוא יצא?" אני אומרת. "השאלה היא – מי ייבלע יחד איתי לפני כן ולאחר מכן?".
המשך יבוא…
תגובות (0)