מסע אל ההרים – פרק 5
-כעבור יומיים-
"שני סטים של בגדים להחלפה?"
"יש."
"פלאפון ומטען?"
"יש."
"בגד ים?"
"מה?!"
"בגד ים."
"בשביל מה אני צריכה בגד ים?!"
"אם תרצו ללכת לשחות…"
"אמא, אנחנו לא הולכים לים."
"אז?"
"ב-ס-ד-ר!" כמו שבטח הבנתם, היום אנחנו יוצאים למסע, ואמא התנדבה לעזור לי לארוז.
"נו, באמת! אנחנו צריכים להיות בכיכר עוד רבע שעה!" התלונן ג'ון.
"רבע שעה זה הרבה זמן." אמרתי.
"אבל הכיכר במרחק של חצי שעה מכאן!" אמר ג'ון.
"נכון! למה אתה מתעכב? בוא נצא!" צעקתי. ג'ון רטן משהו וניגש לדלת. הוא פתח אותה ויצאנו מהבית.
"ביי אמא." אמרנו ביחד.
"ביי בהצלחה!" היא אמרה. סגרנו את הדלת והלכנו לתחנת אוטובוס. למזלנו האוטובוס הגיע תוך שתי דקות ואחרי חצי שעה היינו בכיכר הגדולה. כולם כבר היו שם.
"אב! למה לא התקשרת אלי כשיצאת לפה?" שאלתי את אביה כשנעמדנו לידה.
"באתי מתוך שינה. אני עדיין לא התעוררתי." אמרה אביה בישנוניות כשהעיניים שלה חצי עצומות. עמית התכלה עלינו וצחקה. לפתע נעצרה לידינו בחריקה לימוזינה שחורה וראש העיר יצא ממנה.
"מצטער שאיחרתי, כולם להיכנס!" אמר והצביע על הלימוזינה. כולנו נכנסנו פנימה וראש העיר נכנס אחריו וסגר את הדלת. הוא התיישב ליד הבנים מול אביה, עמית ואני.
"הצלחנו לאתר את הנכדה של הזקן. היא גרה במקום ההוא… יישוב קטן ולא חשוב.. אה, ארון חורה." אמר ראש העיר.
"אתה מתכוון לאלון מורה, וזה יישוב מאוד חשוב." אמרה עמית.
"כן. בכל מקרה, היא גרה שם ואנחנו נוסעים אליה." אמר ראש העיר בהתלהבות מזויפת. נאנחתי בשקט. הנסיעה מפה לאלון מורה היא שעתיים וחצי. שקעתי במושב שלי והתפללתי שנגיע כמה שיותר מהר. אחרי שעתיים הלימוזינה נעצרה מול בית קטן.
"הגענו!!" הכריז ראש העיר ויצא מהלימוזינה כשכולנו אחריו. הוא ניגש לבית ודפק בדלת, אחרי כמה שניות אישה זקנה פתחה לנו אותה.
"שלום, גברתי. אני ראש העיר של…" התחיל ראש העיר.
"כן, כן, אני יודעת מי אתה. מה אתם רוצים?" שאלה הזקנה בקול צווחני ועצבני.
"אנחנו רוצים לדבר איתך על סבא שלך, הזקן בהרים. אפשר להיכנס?" שאל ראש העיר. הזקנה רטנה משהו וסימנה לנו להיכנס. היא הצביעה על הסלון והלכה למטבח בזמן שהתיישבנו על הספות.
"אני לא מבינה מה אתם רוצים לדעת עליו." היא צעקה מהמטבח.
"אנחנו רוצים לדעת איפה הוא עכשיו." ענה לה ראש העיר. הזקנה נכנסה לסלון עם מגש ועליו קנקן תה עם כוסות וקופסת עוגיות.
"למה? תתכבדו." אמרה הזקנה והניחה מולנו את המגש. ראש העיר קפץ וחטף שלוש עוגיות. אנחנו פשוט הבטנו בזקנה בשתיקה.
"תראי, גברת…?" פתח ראש העיר.
"לאה." אמרה הזקנה.
"תראי, לאה. הנערים הנחמדים האלה התנדבו לחפש את הסבא שלך כדי לשאול אותו מה התרופה למגיפה." אמר ראש העיר. לאה בחנה אותנו.
"אני בטוחה שהם התנדבו." היא נשפה בבוז.
"את יודעת איפה הוא?" שאל ראש העיר.
"כן, הוא בהרי ההימלאיה." אמרה לאה.
"ההימלאיה זה רכס של ארבע-עשרה הרים. איזה הר?" שאלה עמית. כמו שאני מכירה אותה היא בטח וויקפדה את זה לפני שיצאנו.
"איפה נראה לך? הוא זקן משוגע, הסבא שלי." אמרה לאה. הבטנו בה, מצפים לתשובה.
"זה ברור, הוא נמצא על האוורסט." אמרה לאה.
"פסגת האוורסט?!?!" חזרתי אחריה.
"איך אנחנו אמורים להגיע לשם?" שאלה אביה.
"אני לא יודעת. אתם התנדבתם למסע הזה." אמרה לאה. לפי הצורה שבה היא אמרה 'התנדבתם' הבנתי שהיא יודעת שלא היה לנו בחירה חופשית בעניין הזה.
"אני בטוח שתסתדרו." אמר ראש העיר.
"איך בכלל נגיע להימלאיה?" שאל ג'ון.
"כבר סידרנו את זה, הטיסה יוצאת עוד שלוש שעות." אמר ראש העיר.
"טיסה לאן?" שאל אייל. ראש העיר חייך.
"הטיסה להודו. משם אתם מגיעים להימלאיה." אמר.
תגובות (2)
פרק מעולה!!
תמשיכי :)
תמשיכיייייייייייייייייי מייייייייייייייייייייייד