רק צדק- פרק 5

"סליחה, אתה יכול לעזור לי רגע?" נגשתי לדילן והוצאתי מפה מהתרמיל שלי (מי לעזאזל משתמש במפה בימינו, מזל שהייתה לי כזאת בתרמיל בדיוק בשביל המקרים הללו). "אתה מהאזור כאן, נכון? אחלה. אתה יכול לעזור לי להבין איך מגיעים להיכל הסיפורים?" (היכל הסיפורים הוא מקום שבו יש המון ספרים ואפשר להשאיל משם ספרים-הערת המחברת) שאלתי והעברתי את השיער מצד אחד של הראש לצד אחר בהבעה של מבוכה.
"אאאאם, רק רגע," אמר לי והתבונן במפה. "את חדשה כאן?" שאל וחייך אלי חיוך פלרטטני.
"אני מהצד השני של העיר, אף פעם לא הייתי כאן," אמרתי בבישנות (שקר גס, אם אני יכולה לציין, גרתי במרחק של רבע שעה הליכה משכונת האורנים והייתי כאן כבר לפחות עשרים פעם).
"אז למה את כאן?" הוא שאל ושינה תנוחה, ראיתי שהמפה כבר לא מעניינת אותו. חייכתי לעצמי, זאת ההזדמנות שלי.
"קיבלתי עבודה בבית הספר ואני צריכה ספר מסויים שאין בהיכל הסיפורים שלנו אז שלחו אותי לכאן," אמרתי בחיוך קטן והשפלתי את מבטי. "קצת חנוני הייתי אומרת."
"ממש לא," אמר דילן והסיט בהיסח דעת את השיער שנפל לי על הפנים.
"את משחקת באש," הזהיר אותי סלני באוזנייה.
"אתה חושב?" שאלתי.
"בפירוש," אמר סלני בדיוק באותו הזמן שדילן ענה.
"אבל זה לא בדיוק האזור שאחת כמוך צריכה להסתובב בו," הוא אמר בקול מגונן.
"למה?" שאלתי בהפתעה מזויפת.
"זאת לא שכונה לנערה ממזרח העיר," הוא אמר והחזיר לי את המפה, ידו נגעה בידי, תפסתי אותה וחייכתי.
"זאת הסיבה שיש לך אקדח מתחת לגופייה?" שאלתי. הוא ניסה למשוך אותי אליו אבל אני התנגדתי. "תענה לי!" פקדתי.
"לא, זאת לא הסיבה," הוא ענה וקרב אלי את ראשו. עזבתי את ידו והתרחקתי קצת.
"אז מה הסיבה?" שאלתי.
"כי יש כאן אנשים רעים שלא צריכים לחיות," הוא ענה בחיוך קל. "התפקיד שלי זה להרוג אותם."
"באמת?" שאלתי וחייכתי אליו חיוך משועשע, הוא הנהן. החזרתי את המפה לתרמיל והרמתי אליו מבט. "תגיד למפקדת שלך, מיקי, שהיא מהרה לחרוץ אץ גורלו של אדם שאפילו צו הסגרה אין עליו, זה יסבך אותה מאוד," אמרתי והסתובבתי ללכת, משאירה אותו בהלם. חייכתי לעצמי, הוא לא רדוף אחריי, אין דאגה.
"כל הכבוד," אמר לי סלני הזקן האוזן. "ואם זה מעניין אותך, שוני רוז שוחררה." חייכתי חיוך רחב, אני הולכת לפגוש את אחותו של רוז.