שטח אויב – פרק 12

*
״איך את מרגישה ?״ שמעתי את קולו שוב מפר את השקט ששר במערה שעות רבות , הפסקתי לספור את הזמן אחרי השעה השלישית .
״אני חיה״ עניתי לאחר דקות ארוכות של שקט ששוב נוצר בנינו , ״איך אתה מרגיש?״ שאלתי אותו .
עיניו זהרו במערה , הבטתי עליו מהצד אבל מיהרתי להסיט את מבטי כשהוא העיף מבט לעברי כשענה.
״חי״ אמר לי , הוא אף פעם לא יוותר על ההערות המתחכמות האלה , משהו בצורת הדיבור שלו , משהו בו , יש בו משהו מסתורי .
הוא קם בגב כפוף במערה כמה שתקרת המערה נתנה לו , והתחיל להתקדם אל הפתח מסיט הצידה את השיח ונותן לקרני השמש המאוחרות להסתנן פנימה.
הוא יצא מהמערה בלי להגיד דבר , לא אמרתי דבר , לא ידעתי מה להגיד לו , קמתי גם אני ממקומי ויצאתי מהמערה בהליכה מכופפת , ישרתי את גבי שיצאתי מהמערה הקטנה , כול כך טוב ליישר את גופי כמו שצריך .
הבחנתי בו מתקדם ביער לכיוון החורבות בו היינו , כמעט נהרגנו שמה , הרובה שלו תפוס בידו קרוב לחזה והוא צולע קדימה , זה מרט את עצביי לראות אותו ככה מתאמץ , נזכרתי ביום ההוא בשמירות שבתנופה אחת הוא הצליח להרים אותי ללא קושי ולהושיב אותי על השיש שבמבנה המקלחות בצד התאים של השירותים .
הזמן הזה נראה כאילו הוא קרה לפני נצח ארוך , אחזתי את נשקי קרוב אלי , אצבעי מוכנה על ההדק והתקדמתי אחריו אל תוך היער , משחזרת את עקבותיו הצולעים .
שתיקה השתררה ביער , החום המדברי הכבד הקשה עלי , ידי השמאלית כורכת את בטני ומנסה להקל על הכאב הרב שאני מרגישה .
החתך מעל הגבה שלי עדיין מלא בדם , והדם והלכלוך דבוקים לפניי .
הגענו אל עבר החורבות והבחנתי באגם הקטן והשטוח , זה יותר נווה מדבר מאשר אגם .
התקדמתי מהר יותר מאמצת שוב בפעם המי-יודע-כמה את כוחותיי עד תום , וכורעת ליד המים , ג׳ייק כורע ברך במרחק של כמה מטרים ממני ושותה מהמים .
שתתי בגמיעה מידי כמה שיותר מים , המים שזלגו במורד גרוני היבש גרמו לי להרגיש טיפה יותר טוב .
פירקתי את הקוקו המבולגן ושיערי השחור והחלק נפל על גבי , הרטבתי בעזרת ידי הלא פצועה את שיערי ואספתי אותו לקוקו מסודר יותר ומרושל בגלל שהשתמשתי ביד אחת .
הכתף כול כך כאבה לי , הרגשתי את הכאב המתפצח בכול פעם שרק עצמתי את עייני .
לקחתי עוד מים ושטפתי את פניי , משפשפת טוב טוב כול סנטימטר בפנים שלי מנקה את הלכלוך והדם הקרוש מעל החתכים והחבורות .
כולי כאובה , אפילו הלב הדופק שלי כואב אם כול פעימה .
הרגשתי יד נוגעת בפנים שלי ומנקה אותם , הרפיתי את ידי ונתתי לו לנקות את פצעיי בעזרת חתיכת בד , מגע עורו הנוגע בי גרם לזרמי חשמל הפועמים בכול גופי הכואב .
״תנשכי את זה״ אמר לי והביט עלי , פקחתי את עייני ופגשתי במבטו , עיניו הצהובות זהובות קדחו שוב בעייני .
הוא הביא לי מקל עץ קטן ודי עבה , בעובי של גליל ארוך .
הבנתי את המטרה שלו , הוא רצה להחזיר לי את הכתף למקומה אחרי שפרקתי אותה , לקחתי את המקל מידיו והנחתי את המקל בפה נושכת אותה בחוזקה .
הרגשתי את הידיים שלו ננעלות סביב הכתף שלי ומתחילות להרים אותה , ואז הוא הרים אותה בתנועה חדה ומהירה .
צרחה מעומעמת נפלטה מפי בגלל המקל, הכאב סחרר אותי כול כך , רציתי רק לצעוק בעצמה אדירה ולפרוק את כול הכאב שלי , אבל סתמתי , בלעתי את הצרחות והכאב .
דמעות חמות זלגו מעייני על לחיי נשרו ונספגו בקרקע , הכתף שלי חזרה למקומה אבל הכאב לא נעלם , רק פחת .
הוא לקח חתיכת בד ועטף אותה בצורה חזקה סביב הכתף שלי , קיבוע מאולתר , מה שאני ניסיתי לעשות לעצמי אבל לא הצלחתי .
הכאב פעם בכול תא ושריר בגופי , הדמעות חדלו מלנזול ובעזרת ידי הבריאה יותר ניגבתי את שובל הדמעות .
ג׳ייק הושיט את ידו קדימה כדי לעזור לי לקום מקרקע , התעלמתי מהיד שלו וקמתי בעזרת עצמי , למרות שזה כרך הרבה כוח וכאב .
שמעתי אותו מגחך , הבטתי עליו מזווית עין , עכשיו הוא נראה במצב הרבה יותר טוב ממקודם , קודם הוא כמעט ולא זז ועכשיו הוא זז הולך , ומגחך .
זה העלה את העצבים שלי , ובנוסף לכאב שאפף אותי , עכשיו העצבים מלאו אותי ואפפו אותי , ניסיתי להתעלם , שלפתי שוב את מכשיר הקשר מחגורת המכנס שלי , הוא ניראה עגמומי וחצי שבור , לחצתי על הכפתור המפעיל אותו כדי לראות אם הוא יעבוד למזלי , אבל הוא אפילו לא נדלק .
״לעזאזל״ קללתי והעפתי אותו על הקרקע חזק , הוא התפרק יותר מהזריקה , שנאתי כול כך את הידיעה שאין ביכולתי לעשות דבר , התחלתי להתקדם בחזרה אל המערה , אין טעם שנישאר חשופים פה לעיני האויב , יתפסו אותנו או יהרגו איתנו .
הרגשתי יד חזקה תופסת בידי הבריאה , ״אנחנו לא יכולים לחזור לשם״ שמעתי את קולו קר ונוקשה קרוב לאוזני , ״מדוע לא?״ שאלתי אותו באותה הנימה .
״הם כבר בטוח עלו על צעדינו , אנחנו צריכים להתקדם דרומה , אל המוצב השני של המסוקי ההצלה״ אמר לי , עיניו הצהובות הביטו היישר לעני , גורמות לי לטבוע בתוך ים עמוק , תחושת אופוריה מלאה אותי .
״אוקי״ מלמלתי , התחלנו להתקדם דרומה מאיפה שהיינו , מנווטים בעזרת מצפן קטן מנחושת שהיה למפקד , רגליי התעייפו במהירות ובקושי סחבתי את הנשק הכבד בידי .
יש לי מזל שנשאר לי הרבה תחמושת , רק מחצית מהמחסנית נגמרה לי ויש לי עוד שני מחסניות שלקחתי איתי ליתר ביטחון .
רוח מדברית חמה נשבה והעיפה את שיערי השחור לכול הצדדים , השמש החזקה קפחה מעל ראשי וקרניה חממו כול חלק בעורי החשוף .
כתפי הלמה בכאב עם כול צעד שעשיתי , והחתך על פניי שרף והתחיל להזדהם , אם אני לא יחטא אותו בזמן הקרוב הזיהום יתפשט ואני ימצא את עצמי מתה מהר יותר מאשר שקליע יחדור למוחי .
ג׳ייק הלך לצידי שקט , עיניו הצהובות זהובות כמו החול המדברי הבריקו בשמש והביטו אל האופק , מחפש אחר מפלט מהמצב הנוראי שאליו נקלענו .
לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו , הוא נשאר רק עם מכנס המדים שלו ולפלג גופו העליון עם גופית בסיס שחורה , חולצת המדים שלו נקרעה וחבושה סביב הכתף שלו , וסביב הבטן שלו מתחת לגופייה , שיערו השחור מבריק לאור השמש , וגופו שרירי , הוא ניראה כמו שחקן קולנוע באמצע צילומי סרט מלחמה.
הוא הזיע , אגלי זיעה נוצצים מלאו את מצחו וגופו החשוף והבריקו בשמש כמו יהלומים קטנים , לא יכולתי שלא לבהות בו .
״משהו מעניין חיילת ?״ שאל והוציא אותי מהטראנס ששקעתי בו , מיהרתי לסובב את מבטי חזרה אל הנוף המדברי שלא נגמר , ״שום דבר המפקד״ מלמלתי והמשכתי להתקדם ברגלים עייפות אל עבר המוצב שאמור להיות באזור הזה לדברי המפקד .
שמעתי אותו מגחך , זה שוב העלה את העצבים שלי , איך לעזאזל הוא יכול לגחך עכשיו , אנחנו באמצע המדבר וחיינו נתונים לסכנה .
״למה אתה שונא אותי ?״ שאלתי אותו כעבור כמה רגעים של שקט , זאת שאלה שהציקה לי כול כך הרבה , עוד מהרגע הזה ששפתיו נצמדו לשקע צווארי , שברור כול כך שהוא שנא אותי וגילה כלפי זלזול באותו היום .
״אני לא שונא אותך״ אמר בקול מת וחסר כול רגש , כמו בובה על חוטים , אין לו לא נשמה , ואני מתחילה לחשוב שאין לו שום רגשות .
״אבל אתה גם לא אוהב אותי״ אמרתי לו ובררתי כול מילה בקפידה לפני שנתתי למשפט הזה להבליח מבעד לשפתיי .
הוא הנהן בראשו להסכמה , והביט עלי עיניו הצהובות קדחו בנשמתי , משהו בעניים האלה גורם לי להיות פקעת עצבים אחת גדולה , רק מבט חטוף שלו וזה מורט את כול עצביי ופורט על רגשותיי כמו גיטרה .
מנגן את החיים שלו לפי רצונו .
״אז למה בעצם ?״ גמגמתי , לא ידעתי אם כדי היה לי להגיד את המשפט הזה , אבל לא התחרטתי אחרי שאמרתי אותו .
״ואל תגיד לי שאתה גבר , ושגם לגבר יש צרכים״ אמרתי לו את אותו המשפט שאמר לי בפעם הראשונה שבה הוא נשק אותי ושאלתי מדוע .
״זאת הסיבה״ אמר בלי לגלות שום עניין בדבריי , עיניו שוב נשאו קדימה והביטו אל קו האופק המדברי שלא נגמר , הרגשתי כאילו אנחנו הולכים כבר שעות בשיכול רגליים מתחת לשמש הקופחת .
גרוני נואש לקצת מים , אני מתחילה להתחרט על הרעיון לעזוב את אגמון המים הקטן ליד האזור הסלעי והמיוער .
בלעתי את רוקי , מרטיבה טיפה את גרוני הכואב , סחרחורת חזקה סחררה אותו בגלל השמש החזקה שזרחה מעל ראשינו.
״זאת הסיבה היחידה ?״ שאלתי כעבור כמה רגעים של שקט שרק הלכנו זה לצד זה , בקושי .
״אחת מהסיבות״ אמר לי , הבטתי עליו שוב שוקעת באותו הטראנס ממקודם , אבל הפעם מתמקדת רק בתווי פניו היפים , עור שחום וחלק , הזיפים שהיו לו גולחו ועכשיו עורו חלק , שיערו שחור פחם מבריק לאור קרני השמש , אגלי הזיעה המנצנצים הזולגים ממצחו על פניו, אפו הסימטרי , שפתיו הדי מלאות לא דקות מידי ולא עבות מידי בדיוק בגודל המושלם בצבע עור רגיל ויפה .
תווי פניו מושלמים בכול פרט ופרט , עוד לא מצאתי שום פגם ביופיו , בניגוד ליופיו אופיו מלא בפגמים , אני חוששת שאולי כול אופיו הוא פגם אחד גדול .
הוא שוויצר , שקרן , צבוע , רמאי , חסר כול רגש , לב קר , מגעיל , סנוב , אינטרסנט , שוביניסט , כוחני , ביקורתי , חצוף , תוקפני , אנוכי , אדיש , עקשן , ועוד רשימה ארוכה של אופי שלילי .
אבל משהו בו , משהו שהוא נגד כול האופי השלילי הזה גורם לי להימשך אליו, משהו מסתורי באופי שלו, בו , בעיניים המהפנטות שלו .
נערתי את עצמי מהטראנס ששקעתי בו , והבטתי שוב אל האופק , ראיתי רק חולות , הרים ותלולות של חול זהוב המבריק בשמש , ״אני חייבת לעצור , אני לא יכולה עוד להמשיך״ אמרתי והתיישבתי על החול במקומי , רגליי נואשות לקצת מנוחה , ההליכה הממושכת הזאת איפסה את כוחותיי , בקושי לנשום כראוי הצלחתי , נשמתי בכבדות מנסה להסדיר את הנשימה הפראית שלי .
הוא התיישב לידי , מסדיר את נשמתו גם הוא , משפשף את פניו שקצת השתזפו מהחום , אני בטוחה שגם שלי .
״החתך מתחיל להזדהם״ אמר והתקרב אלי , הוא קרע חתיכת בד מחולצת המדים שלי שעוד נשארה חצי שלמה , וניגב את הדם וההפרשות המגעילות מהחתך העמוק , עם כול הנגיעה ולחיצה חשתי בזרמי חשמל בכול גופי , ספק מהכאב ספק ממגע ידו המצמרר .
שמעתי שוב רעש מחריש אוזניים , קליעים התעופפו באוויר , וניתזו לידנו .
הוא רכן מעלי קרוב לחול , מגן עלי בגופו, הוא חטף את הנשק מהקרקע לצידנו והטעינו , הוא כיוון לעבר היריות וירה בלי להפסיק , מטח של קליעים נורו מהרובה אל עבר האזור ממנו ירו עלינו , שמענו דיבורים בעירקאית צרחות , ואז שקט .
הם מתים .
״נפצעת ?״ שאל אותי ואפילו לא העיף מבט לעברי , רק החליף את מחסנית הנשק שלו .
״אני חיה״ אמרתי וניערתי את בגדיי מהחול החם , הוא שוב התקרב אלי והתכופף לידי בוחן שוב את החתך .
הוא הצמיד את גב כף ידו למצחי , ״את רותחת״ מלמל .
אני יודעת שלא יעבור הרבה זמן ואני יתחיל להזות בגלל החום , ובגלל החום הכבד ששרר במדבר .
״אני בסדר״ סיננתי מבעד לשפתיי , החום הכבד שוב הכביד עלי ועייני נעצמו , לאט לאט נכנעתי לכאב , ״אל תרדמי״ שמעתי את קולו חד וחלק באוזני , פתח את עייני במכה , מגלה מולי את עיניו הזהובות והיפות , ״אל תרדמי״ חזר על דבריו שראה שאני שוב ממצמצת שוב ושוב בניסיון להחזיק את עצמי ערה .
הכול כול כך כאב לי , הכתף שהוחזרה למקומה , החתך העמוק מעל הגבה , החבורה הגדולה מתחת לעיניי , ורגליי דאבו מההליכה הארוכה שעשינו .
הוא התיישב לידי , מניח את ראשי בחיקו, ונשען עם גבו על תלולית חול גבוה , זה יותר בטוח לישון ככה, אין לדעת מה מסתתר במדבר הזה בין אם זה עקרבים ובין אם זה נחשים , נכנעתי אליו , מניחה את ראשי על חזהו השרירי , נותנת לעצמי ליפול בפח שלו , במגע שלו , ביופי שלו ובעיניו הצהובות כמו החול החם עליו ישבנו .
לבסוף עפעפתי מצמצו כמה פעמים בניסיון להשאיר אותי ערה , אבל גם הם התייאשו ונפלתי לשינה עמוקה , מטעינה את כול מצבריי הריקים , ממלאת את עצמי בכוחות חדשים .