"שתיקה"- פרק 1 + הקדמה

אמ זה הפרק הראשון, ההקדמה בתוך הסיפור זה מעורבב,
מקווה שאהבתם את הפרק הראשון ^_^ שאר הדמויות יהיו בקרוב (:
שתי תגובות ממשיכה ♥

"תרוצי"
"אבל אמא.."
"תרוצי מתוקה, תרוצי"
"אבל לאן אתם הולכים"
"אנחנו צריכים ללכת אל תדאגי אנחנו ניפגש"
"אל תשאירו אותי לבד" !
"אני מצטערת"
"אמא ! אבא ! אל תעזבו אותי"
~~~~
"אהה" צרחתי, עוד סיוט,
"לוס את בסדר ?" מרי ניגשה אלי בריצה, השפלתי את מבטי, שתקתי
"את יכולה לדבר איתי" היא ליטפה את שיערי,
"אני בסדר" מלמלתי, ליבי פעם בעוצמה, נשימותיי הפכו לכבדות, שוב אותו סיוט, שוב אותו זיכרון במסווה חלום, אני לא יכולה יותר יש לי טראומה ! ,
"את חיוורת" היא ליטפה את הסנטר שלי והרימה את ראשי המושפל לכיוון הרצפה,
"מרי באמת אני בסדר" לחשתי,
"אם את צריכה משהו אל תפחדי לפנות אלי או לדיויד" היא חייכה וחזרה לחדר שלה,
צנחתי חזרה אל המיטה הקרה, ניסתי כל תנוחה אפשרית בניסיון להירדם אבל לא הצלחתי.
2:57
2:58
כל דקה שעוברת מרגישה כמו שעה,
הסתכלתי בחלון, הכל חשוך,
ניסתי לחשוב על כל דבר אחר חוץ מהחלום הזה שכבר שבועיים רודף אותי…
השעה 3:00
עייני נעשו כבדות יותר ויותר, עד שבסופו של דבר הצלחתי להירדם..
"בוקר טוב" דיויד חייך אלי,
"בוקר טוב" לחשתי וחיוך קטן נמרח על פניי,
"הכנתי לנו לאכול" הוא קם מהכיסא, הניח את העיתון על השולחן וקם להוציא מהתנור טוסטים,
"תודה" ישבתי על הכיסא החום, זקופה, סידרתי את הכתונת שלי והתחלתי לאכול,
"טעים ?" דיויד שאל והרים את מבטו מהעיתון אליי,
"כן תודה" לחשתי והמשכתי לאכול,
"אני רואה שכבר קמתם" מרי שרק עכשיו התעוררה באה למטבח,
"בוקר טוב מרי" חייכתי ושמתי את הצלחת בכיור,
"לא אכלת כלום לוס" דיויד אמר לי,
"זה בסדר אני לא כל כך רעבה" חייכתי,
"לוס חמודה אנחנו צריכים לדבר" מרי ליטפה את גבי וסימנה משהו לדיויד עם העיניים,
"כן..?" הסתכלתי בדאגה עליה והיא החזירה לי חיוך,
"אני ודיויד חשבנו על זה" היא לקחה כיסא והתיישבה ביני לבין דיויד,
"על מה" שאלתי בבלבול,
"אנחנו חושבים שהיה לך יותר טוב במקום אחר"
"מה, מה זאת אומרת " מלמלתי,
"אנחנו רוצים לשלוח אותך לפנימייה" מרי אמרה ומבט מודאג על העל פנייה,
"מה ?!" בלעתי רוק,
"אנחנו מצטערים אבל אני חושב שלא טוב לך כבר שבועיים ברציפות את קמה כל לילה וצורחת ו.." דיויד אמר,
"אז אתם עוזבים אותי כמו ההורים שלי" צחקתי צחוק כאוב, דמעות עלו בעיניי אבל לא נתתי להן ליפול,
"חמודה לא" מרי הניחה את ידה על ברכיי,
"אתם עושים אותו דבר בדיוק " העפתי בגסות את היד של מרי,
"אנחנו נישאר איתך בקשר" דיויד חייך חיוך קטן,
"מתי אני עוזבת" ניגבתי את הדמעה הבודדה שנפלה מעיניי והתעלמתי מדיויד,
"היום בערב" מרי השפילה את מבטה,
"טוב אני אארוז" קמתי ורצתי לחדר שלי..
הרגשתי נבגדת, כואבת, זה לא ייתכן שהמשפחה המאמצת שלי נוטשת אותי בדיוק כמו הוריי,
זה לא הגיוני, זה מה ששבר אותי…
מרי ודיויד מצאו אותי שבועיים אחרי שאמא ואבא שלי נטשו אותי ברחוב, ותמיד חשבתי שאיתם אני אגדל, הם כמו ההורים שלי, טוב מסתבר שהם בדיוק כמו ההורים שלי.. גם הם נוטשים אותי.
זרקתי כמה בגדים למזוודה,
לא שמתי לב מה ארזתי, הדמעות חנקו אותי, הלב שלי התכווץ ונשבר, רציתי רק לצנוח על המיטה ולקום בצרחה בתקווה שזה עוד אחד מהסיוטים שלי..
אבל זה לא, כי אני עוזבת היום, כי אני שוב ננטשת, שוב אני אהיה לבד..
*
*