get out

"צפצוף מזד**ן" שלחתי את ידי בתנועה מהירה מהפוך החם והנעים לכיוון השידה. התיישבתי על המיטה ושפשפתי את עיניי"בוקר טוב" מלמלתי לעצמי. הסתכלתי על החלון "שיט" התארגנתי במהירות ויצאתי החוצה. השעה הייתה 5 בבוקר וכל הבית ספר ישן. הלכתי לכיוון המקום הקבוע שלי וחיכיתי. היא באה, היא פה. יפיפייה במיליון צבעים שונים. היא עלתה.

השם שלי הוא סקיי. בגלל שביום שנולדתי העיניים שלי נראו כמו השמיים התכולים והבהירים ביום אביב חמים. איכס. כל פעם שאני חושבת על המשמעות שלו באלי להקיא. זה הדבר היחידי שיש לי מאימא שלי. שלוש חודשים אחרי שנולדתי אימא שלי (אם אפשר בכלל לקרוא לה ככה) זרקה אותי בכניסה לבית היתומים. מאז העיניים שלי התשנו לצבע אפור. אני אוהבת לחשוב על הצבע שלהם בתור צבע של ענני סערה בחורף קר. ובגלל זה השם סקיי עדיין מתאים לי.

בשבע מתחילים הלימודים. היה לי זמן לעבור בארוחת הבוקר, לקחת פרוסת לחם ולצאת לפני שמישהו ידבר איתי, ידחוף אותי או יצחק עליי. בחדר האוכל היה רועש כרגיל. הלכתי במהירות לעמדת הלחם, לקחתי שתי פרוסות מהמגש והתקדמתי לכיוון היציאה. לפני שהבנתי מה קרה הייתי בידיים של מישהו מטר מהרצפה. לפרוסות הלחם כנראה לא היה מזל כמו שלי והן נפלו על הרצפה. "כנראה שהיום אין ארוחת בוקר" מלמלתי. נעמדתי, סידרתי את חולצתי הרמתי את פרוסות הלחם והתכוונתי ללכת לכיוון הפח. "את לא הולכת לאכול את זה נכון?" הרמתי את ראשי ועמד שם מישהו גבוה. "לא, אני הולכת לזרוק את זה לפח. לקחת את הבדיחה הזאת אם אני כבר בדרך לשם?" עניתי בציניות. הוא גיחך באופן מתנשא "מצחיק מאוד. אני מאט ואת?" "עפה מפה".

עברתי בחדר כדי לקחת את התיק והלכתי לכיתה. הגעתי לשיעור באיחור, כאשר נכנסתי כל המבטים הופנו אליי. "זה מאט, הוא חדש פה. אני מקווה שתתייחסו אליו בהתאם." אמר המנהל שלנו בהתנשאות הרגילה שלו. זיהיתי אותו, המצחיק מהחדר אוכל, הוא הסתכל עליי וחייך. המורה הושיבה אותו ליד ג'וש, קפטן נבחרת הכדורגל של בית-הספר. הוא נראה מתאים לנבחרת הכדורגל של בית הספר. מתנשאים זה שם.

בהפסקה הלכתי לחורשה מרוחקת בשולי בית הספר, זה המקום היחידי שאליו אף אחד לא מתקרב. אני די אוהבת לשבת בחורשה, היא שקטה ורגועה בשונה מהבית ספר. הרגשתי נגיעה קלה בכתף, הסתובבתי והוא היה מולי. קפצתי עליו לחיבוק, "התגעגעתי" הוא לחש, כמו ילדה קטנה עניתי לו "ג'ייק".