The note – פרק 1 – (עלה פרק שני!)

פרק ראשון – A white note:
-הקדמה-:
הם ראו בעשרות סדרות טלוויזיה וקראו בהמון ספרים – לילה אחד יכול לשנות בשבילך הכול- אבל הם אף פעם לא חשבו שהם יחוו את זה בעצמם, ויראו כמה זה נכון.
העבר לא יכול להישאר חבוי לתמיד – הוא ייצא לאור בסופו של דבר.
אבל אז שזה יקרה… תראו מה פתק אחד יכול לעשות.
_
היא צועדת ברחובות של בדרנט, ריקים ושקטים. היא מרגישה את הרוח נושבת בחוזקה, נושקת לעורה החשוף ברובו, מלבד השמלה הלבנה הדקה והקצרה שלבשה. היא ממשיכה ללכת, הולכת דרך מקומות שהיא בחיים לא ראתה ולא שמעה אליהם. היא תוהה אם היא בכלל עדיין צועדה בבדרנט. אבל איפה היא כבר יכולה להיות באותו הרגע? היא לא זוכרת יציאה מין העיירה הקטנה. היא נושמת את ריח האדמה הרטובה, ריח שמעיד על גשם חלש שירד לא מזמן. היא מסתכלת על השמיים הכהים, כהים מספיק בשביל להחמיא לעונת הסתיו הקרירה אבל לא כהים מספיק כדי לסמן חורף. היה יודעת שאם העונה הייתה חורף, הגשם לא היה מפסיק לרגע.
היא תוהה בשקט מה היא עושה בחוץ במזג אוויר שכזה, ועוד לבושה בבגדים כאלה.
היא עוצרת לפתע, ומסתכלת על האדמה תחתיה. היא רואה פיסת נייר לבנה מונחת בשלווה.
היא מתכופפת ומרימה את פיסת הנייר, פותחת את קיפולי הנייר בעדינות, ומסתכלת פנימה.

דרך עפר שחורה. הכול חוזר בסופו של דבר. איפה בילית את רוב ימיך בעבר?
_
מימי התעוררה בבהלה. היא התרוממה מעט והניחה את ראשה על אחת מהכריות הרבות שהונחו על מיטתה, מסתכלת סביבה. כשווידאה שהיא עדיין נמצאת בחדרה, היא נשמה לרווחה.
אז הכול היה חלום.
היא תהתה בראשה מה החלום המוזר שחלמה. והפתק הלבן? מה זה אמור להביע? דרך עפר שחורה… ומה עוד זה היה? היא הנידה בראשה בבלבול. בזמן האחרון החלומות שחלמה הפכו למוזרים יותר ויותר מיום ליום. היא עצמה עיניה ונשמה נשימות ארוכות, אבל משהו מנע להירדם. לבסוף היא החליטה שכדאי לה ללכת למטבח ולשתות כוס מים או חלב, זה יעזור לה להירדם. היא קמה ממיטתה והלכה לכיוון הדלת. אבל במפתן הדלת – היא ראתה משהו לא צפוי. פתק מקופל. כשהיא הדליקה את האור, היא ראתה פתק לבן. בדיוק כמו בחלום שזה עתה חלמה. היא שאלה את עצמה עם מה שהיה כתוב בחלום יהיה כתוב גם על הפתק הזה. הייתה רק דרך אחת לברר. בתחילה האור סנוור את עיניה. כשהתרגלה אליו, היא פתחה את הקיפול בזהירות.
פתק ריק.
היא סגרה את עיניה ופתחה אותם פעם נוספת, עדיין ריק.
אבל רגע אחר – כך היא הייתה עדה לדבר שהיא בהחלט לא דמיינה לעצמה שהולך לקרות.
בשנייה אחת נוצרו מילים חדשות על דף הנייר הלבן, מילים שהיא כבר הכירה.

דרך עפר שחורה. הכול חוזר בסופו של דבר. איפה בילית את רוב ימיך בעבר?

***
סורה פקחה את עיניה באיטיות, מרגילה את עיניה לאור החזק שנכנס דרך חלונה. היא פיהקה בעייפות, היא ממש לא תתנגד לעוד כמה שעות שינה. אבל לרוע מזלה, היא הייתה חייבת לקום מהמיטה עכשיו, ולא תאחר לבית הספר.
לעיתים היא תהתה לעצמה למה היא בכלל מתאמצת לקום מהמיטה וללכת לבית הספר. הרי אין מי שיגיד לה לעשות זאת, מה שאומר שהיא לא הייתה חייבת לעשות זאת. היא יכלה להישאר במיטתה גם עוד חמש שעות ואף אחד לא יגיד לה כלום.
בעבר אימה הייתה מעירה אותה לבית הספר, עם קול שיר מתוק וניעורים עדינים.
אימא שלה…אבל עבר מאז זמן מה, והיא כבר התרגלה לקום לבד.
היא הכריחה את עצמה לקום מהמיטה, בטענה שהיא חייבת ללכת לבית הספר ולא היא תגמור בתור חסרת השכלה ענייה שצריכה לקבץ נדבות ברחוב כדי לאכול ארוחה קטנה.
טוב, אולי היא הגזימה. היא תוכל לעבוד בסופרמרקט או משהו… משהו שיספיק לדירה קטנה ואוכל. אבל היא לא רצתה שחייה יראו ככה. ממש לא.
היא יצאה מחדרה ונכנסה לחדר האמבטיה הקטן שהיה צמוד לחדרה שלה. בעודה מצחצחת שיניים ושוטפת פנים היא שמעה את פעמון הדלת מצלצל. היא שטפה את פיה והניחה את מברשת השיניים שלה על בתוך הכיור. לאחר שסגרה את ברז המים, היא יצאה מהאמבטיה והלכה לכיוון הדלת.
סורה הציצה מבעד לעינית הדלת וראתה שליח עם חבילה עומד לו בפתח. היא מיהרה לפתוח את מנעול הדלת ולקבל את פניו של השליח.
"סורה מילר?"
"זאת אני." היא ענתה ולקחה את החבילה מהשליח. הוא השיט לה מסמך ונתן לה עט, היא הבינה לבד שהיא צריכה לחתום על הנייר. לאחר שחתמה היא הושיטה לו את המסמך בחזרה.
"תודה," היא אמרה בחיוך, "אתה יודע במקרה של מה זה?"
"לא. זה די מוזר האמת, זה הופיע בבית הדואר בלי כתובת שולח או פרטים כלשהם, רק השם והכתובת שלך."
"אוקי…" היא אמרה באיטיות וניערה את החבילה שנשמעה ריקה, היא הרימה גבה בשאלה, "תודה רבה." היא אמרה לשליח שעדיין עמד בדלת וצפה בה. הוא, שהבין את הרמז הלך לדרכו ונעלם במעלית של בניין הדירות. לאחר מכן סורה סגרה את הדלת, נעלה את המנעול והתיישבה על הספה, החבילה בידיה. סורה המשיכה להביט בחבילה בתמיהה עד שהחליטה שעליה לפתוח אותה.
היא קרעה את הקרטון, שהיה דק באופן מוזר, והסתכלה אל תוך הקופסה. היא הופתעה מאוד לגלות שהיא הייתה ריקה. ריקה חוץ מפיסת נייר לבן מקופלת.
מי האידיוט שישלח לה פיסת נייר בדואר רשום? נו טוב. היא הרימה את הנייר המקופל ופתחה אותו בעדינות. היא לא הופעתה לגלות שהוא היה ריק. אבל מה שקרה שניות לאחר מכן בהחלט הפתיע אותה כהגון. רגע אחר כך מילים התחילו להופיע על פיסת הנייר שהייתה ריקה. מילים שלעצמם היו מוזרות ומבלבלות.

דרך עפר שחורה. הכול חוזר בסופו של דבר. איפה בילית את רוב ימיך בעבר?

***
מאט נכנס לבית הספר דרך הדלתות הגדולות, והזדעזע מהמחשבה שעוד יום מעייף בלימודים חסרי תועלת עמד לפניו.
לעזאזל עם בית הספר, הוא חשב. לימודים אף פעם לא היו הקטע שלו. החלום שלו היה תמיד להיות זמר רוק. הוא אפילו היה בלהקה. ניגן בגיטרה וגם ביצע את רוב השירים בתור הזמר הראשי. הם היו בהחלט טובים, אבל לא כל כך מוכרים, דבר שהיה מוזר לדעתו בעיקר בגלל שבדרנט הייתה עיירה קטנה. הוא אמר לעצמו שהוא יעלה את העניין הזה בפגישה הבאה של הלהקה.
הוא הלך דרך המון התלמידים הרועש, מקלל אותם בשקט על כאב הרועש שהם גורמים לו. איך לילדים האלה יש כל כך הרבה אנרגיה על הבוקר?
הוא עשה לאזור הפנימי של הבניין, שם למד את רוב המקצועות שלו. בדרך, הוא נתקל במישהו שממש לא רצה לראות, ועוד בבוקר.
"מאט, חמודי, חכה שנייה!" הוא שמע את הנערה הכי מעצבנת שפגש בחייו קוראת לו. מדביק על פניו חיוך מזויף, הוא עצר והסתובב, כעת עומד מול אחת הבנות הכי מעצבנות בבית הספר.
ג'ון סטנפורד.
אווי אלוהים תעזור לי."ג'ון!" הוא אמר בכפייה, "איך את?"
"אוי מאטי, את כזה חמוד, שואל איך אני! מצוין! האמת היא, אני חיפשתי אותך כל הבוקר…"
"רק עכשיו נכנסתי לבית הספר," הוא אמר והשתדל להיות נחמד ככל שיכל, "בכל זאת, רק עשרה לשמונה."
"נכון! איך שכחתי, טיפשה שכמוני. אתה לא מגיע לבית הספר לפני עשרה לשמונה!" היא אמרה בצהלה, קולה צורם באוזניו.
למה היא חייבת לצעוק על הבוקר?
"אז… מה את… –"
"נכון! כן, אני רציתי להביא לך את זה!" היא אמרה בהתרגשות ומסרה לו חבילה קטנה עטופה בנייר עטיפה אדום וסרט תואם, "זה בשבילך."
"זה לא יום ההולדת שלי היום." הוא אמר בגבה מורמת.
"אני יודעת. זה סתם כי התחשק לי. אווי תראה," היא הוסיפה מסתכלת על שעון היד שלה, "כבר חמישה לשמונה! אני חייבת לרוץ לשיעור, הרי אני לומדת בחצי השני של בית הספר." היא קפצה על קצות אצבעותיה ונשקה ללחיו בעדינות ואז מיהרה לרוץ, ממהרת לשיעור הראשון שעמד להתחיל בקרוב. הוא הסתכל על חבילת המתנה הקטנה. הוא היה חייב להודות שהיא בהחלט השקיעה, את זה הוא היה יכול לזקוף לזכותה. הוא התיר את קשר הפרפר שבסרט ופתח את הקופסא הקטנה, מגלה ממתק שוקולד קטן בצורת לב. הוא הביט בהתרשמות, בוחן את השוקולד.
הילדה הזאת יכלה להיות דווקא נחמדה, כשהיא רוצה.מכניס את הממתק לפיו, הוא שם לב לפתק קטן בצבע ורוד בהיר.
___________________________
מאט היקר!
שיהיה לך בוקר ויום מתוק כמו השוקולד הזה :)
אוהבת מאוד, ג'ון ♥
___________________________
כעת הוא הרגיש רע על כל הדברים שאמר עליה מאחורי הגב. היא בהחלט הייתה מעצבנת רוב הזמן, אבל היא הייתה טובה בליבה. אולי אם היא הייתה פחות רועשת הוא היה שוקל לצאת איתה –
פתק לבן מקופל שלא הבחין בו בתחילה תפס אתה תשומת ליבו של מאט, הוא דחף את הפתק מג'ון לכיסו והרים את פיסת הנייר. ג'ון השאירה לו עוד פתק? הוא פתח את הקפלים והסתכל על הפתק מקרוב.
ריק.
זה היה מוזר. אולי היא הפילה את זה לשם בטעות?
אבל אז קרה משהו מוזר. הופיעו על הדף מילים. והוא יכל להישבע שהם לא היו שם קודם לכן.

דרך עפר שחורה. הכול חוזר בסופו של דבר. איפה בילית את רוב ימיך בעבר?

***
טאי פתח את בקבוק המים שלו ושתה בגמיעות גדולות. הוא בהחלט היה צמא ועייף כהוגן. למרות האהבה הגדולה שלו לפוטבול, גם הוא היה צריך הפסקות לפעמים.
"אחי, אתה בא לג'וני אחרי האימון?" הוא שמע את אחד מחבריו לקבוצה קורא לו.
"לא נראה לי, בנאדם. אני עייף מת, אני חושב שאני אלך ישר הביתה."
"נו טוב, תמסור לקארי דרישת שלום."
"כן בטח. תעזוב את אחותי בשקט, דיוויס!" הוא אמר בבדחנות. חברו התפרץ בצחוק, "בסדר. אתה בא?"
"כן, אני אחזיר את זה לתיק ואני בא למגרש. דיוויס חייך בקלילות ועשה את דרכו בחזרה למגרש. טאי הסתובב והחזיר את בקבוק המים לתוך תיק ההתעמלות שלו, בדרך הוא נתקל במשהו שהוא לא בטוח שהיה שם קודם.
פתק לבן מקופל.
פתק? הוא לא זכר שהוא הכניס פתק לתיק ההתעלמות שלו. אולי הוא שם את זה שם בטעות במקום בתיק הגב שלו? יכול להיות. טאי שלף את הפתק האקראי מהתיק ובחן אותו. הוא פתח את הקיפול והסתכל על הפתק.
ריק לחלוטין, מוזר.
אז מסתבר שהוא התחיל לקרוע חתיכות של דפים לבנים חלקים ולדחוף אותם לתיק, יופי. במפתיע, בהתחשב בעובדה שהוא היה מאוד מבולגן רוב הזמן, לתיק הספורט שלו הוא לא אהב להכניס זבל אקראי. אבל מה שהוא קרה לו זבל חסר משמעות במהרה הפך לחשוב יותר, כי לאחר רגע קצר קרה הבלתי יאומן. הופיעו עליו מילים. פתאום ככה. אותיות שחורות וברורות.
קול.אבל העניין הפך לפחות מגניב לאחר שהוא קרא את המשפט שהודפס משום מקום על פיסת הנייר. משפט שהוא לא הבין בכלל.

דרך עפר שחורה. הכול חוזר בסופו של דבר. איפה בילית את רוב ימיך בעבר?

***
היא לא יודעת מה היא אמורה לעשות עם הפתק המוזר הזה.
אחרי שנגמרות שעות הלימודים, מימי יוצאת מבית הספר כרגיל, ופונה לצעוד הביתה לצד חברתה הטובה יולי עד שזו עוצרת אותה וקובעת איתה שהם יפגשו בשבע בביתה של מימי ואז ממהרת אל הכיוון השני של הרחוב לא לפני שמסבירה למימי שהיום, כמו כל יום שני טיפוסי, הוא יום עמוס מאוד בחנות כלי הבית וכו' של הוריה של יולי והיא לא תצליח לצאת לפני רבע לשבע לפחות. בחיוך מימי עונה לה שברור וצופה בחברתה נעלמת בין התלמידים שיוצאים בקבוצות משערי בית הספר, הולכים הביתה.
אז עכשיו היא ישבה על הספסל בקצה הרחוב, ליד הצומת שמפרידה בין הבית שלה והמשך הדרך לרובע המזרחי של העיירה והיא תוהה מה עליה לעשות. המשפט עדיין נראה לה זר ומוזר, גם אחרי שעות הלימודים, שבהן היא לא הקשיבה כלל לדיבורי המורים אלא ניסתה להבין איך בדיוק מה שהיה כתוב בפתק יכול להיות הגיוני באיזו שהיא צורה.
הפתק עדיין נח בכיס שמלתה, שמור היטב מכדי שתאבד אותו. היא ניסתה לנתח את המשפט פעם נוספת, בתקווה שהפעם היא תבין את פתרון החידה.
דרך עפר שחורה – אחרי שעות של חשיבה היא עדיין לא הבינה מה הכוונה במשפט הזה. היא זכרה היטב שאכן היו דרכי אפר בבדרנט אבל הם נמצאו בחלק הדרומי והנטוש של העיירה היכן שאף אחד כבר לא גר. היא הייתה שם פעם אחת בלבד. פעם שהיא לא רוצה לחשוב עליה ולהיזכר בה. אבל היא לא רואה כיצד זה קשור אחד לשני, אז היא עוזבת את זה.
הכול חוזר בסופו של דבר – היא חוששת שאולי היא טועה והפתק הזה מתקשר איך שהוא ללילה ההוא, ארבע שנים קודם לכן, אבל היא מעדיפה לחשוב שלא, שהיא מדמיינת, או דואגת יותר מידי.
איפה בלית את רוב ימיך בעבר? – היה רק מקום אחד שהיא יכלה לחשוב עליו.
פצצת הסוכר של בוב.
אולי עליה ללכת לשם ולראות אם זה המקום שבו מדובר בפתק?
למרות שזה יכול להיות בית הספר היסודי, או אפילו הבית שלה. אבל מאיזו שהיא סיבה לא ברורה 'פצצת הסוכר של בוב' קפצה לה למוח כמו בומרנג.
יהיה עליה פשוט ללכת ולבדוק.
***
מאט לא היה בטוח למה הוא החליט ללכת למקום הזה. אבל הוא כבר היה באמצע הדרך, ובגלל שהוא גר ברובע המערבי זה היה רחוק מהבית שלו. לא באמת, אבל הוא חיפש תירוץ כדי לא להסתובב וללכת הביתה. הוא חשב שאולי עליו לשכוח מהתוכנית המטומטמת שנרקמה במוחו וללכת לביתו של אמו במקום. לא שהוא ממש רצה לראות את אימא שלו, אבל הוא דווקא כן רצה לראות את טי-קיי. האמת הייתה, גם אם הוא לא יודה בזה לאיש, שהוא ממש התגעגע לאחיו הקטן. למרות שהמרחק בין הרובע המזרחי – שבו גרו אמו ואחיו לבין הרובע המערבי שבו הוא גר עם אביו הוא לא הרבה לבקר את אחיו. והעובדה שטי-קיי התחיל ללמוד השנה באותו בית הספר שבו למד מאט לא עזרה לייסורי המצפון שלו. הם היו פעם יותר קרובים, הוא נזכר בעצב. המרחק (שלא היה גדול) קרע אותם אחד מהשני. אבל הוא ידע שזאת לא הייתה הסיבה העיקרית, הגירושים של הוריו הייתה. ושני האחים לא רצו לדבר על זה, אז הם לא דיברו בכלל. מאט לא רצה קשר הדוק מידי עם אף אחד מהוריו, כך שאביו שעבד בתחנת הטלוויזיה וכמעט לא היה בבית הייתה הבחירה ההגיונית בעוד שטי-קיי העריץ את אמו אז מבחינתו זה היה מובן מאילו שהוא ילך איתה במעבר. זה הפריד ביניהם.
והיה גם עוד משהו, משהו שמאט לא אהב לחשוב עליו. משהו שטי-קיי שאל אותו עליו בעבר והוא השתיק אותו בטענה שהוא מדמיין דברים. הלילה ההוא לפני ארבע שנים שינה אותו, הרחיק אותו מאחרים, מאחיו ומהוריו. הוא לא דיבר עליו מעולם, גם לא עם החברים הכי טובים שלו. ולפעמים הוא שאל את עצמו עם שתיקה הייתה הדבר הנכון לעשות. כי בסופו של דבר, זה מה ששבר אותם, החברים הכי טובים.
והוא אמר לעצמו שוב שלבוא לכאן היה רעיון רע, אבל הוא כבר היה שם. אז לא הייתה לו ברירה אלא להגיע ל'פצצת הסוכר של בוב' ולקוות שעוד דברים מוזרים לא יקרו.
***
"לאן אתה הולך?" קארי שאלה בחיוך ממזרי והכניסה כף מלאה בגלידה לתוך פיה בהנאה. הוא גלגל את עיניו כשראה שהיא עקבה אחריו מהמסדרון של הקומה השנייה למטה אל הסלון.
ילדה משועממת.
"אין לך חברים שאת עוקבת אחרי מה שאני עושה?" הוא שאל, מעוצבן.
"אוי תירגע. קת'רין ואני תכף הולכות לקניון במילא."
"יופי. אז תעזבי אותי בשקט,"
"לא… לא נראה לי." היא ענתה בשעשוע וצחקה בהנאה. איך שהיא אהבה לעצבן אותו ככה, זה היה אחד מתחביביה הרבים.
"אז… לאן אתה הולך?" היא שאלה שוב, מסתכלת על אחיה הגדול בסקרנות.
"לא עניינך." הוא אמר לה בעודו שורך את נעלי הספורט, שהיו ממותגות כמובן. תגידו מה שתרצו, אבל הוא אהב לנעול 'נייק' ו'אדידס'. אם לבנות מותר להתלהב מגוצי' ושאנל (קארי דיברה על זה יותר מידי) אז גם לו מותר לבלות קצת זמן בחנות הספורט.
"אתה נראה לחוץ. הולך לדייט?"
"לא."
"לא?"
"לא."
"אה."
"אה?"
"לא ביקשת שאני אעזוב אותך בשקט?"
"את עדיין כאן."
"טוב," היא אמרה מותחת את רגליה ומחפשת תנוחה נוחה על הספה, "לפי מה שאני יודעת, הסלון הוא אזור לכול המשפחה. ואני, אם שכחת, חלק מהמשפחה."
"וכמה שזה חבל," הוא ענה בחיוך משועשע. הוא כמובן ידע להתחמק מהכרית שעפה לכיוונו רגע לאחר מכן.
"טוב, אם אתה לא רוצה לספר לי לאן אתה הולך, לא צריך."
"יופי."
"אני פשוט אלך לאימא ואגיד לה שאתה הולך לדיי – " הפעם היא זאת שהצטרכה להתחמק מהכרית.
"את לא תספרי לאימא."
"לא?"
"לא." הוא אמר בביטחון.
"טוב. אימא טאי –" היא התחילה לצעוק בקול קם.
"תשתקי נו כבר." הוא אמר בשקט והתרומם מכיסא הישיבה שעליו ישב. הוא נכנס אל המטבח וראה שקארי אחריו.
"נו?" היא שאלה כשהוא פתח את המקרר והוציא פחית קולה מהמקרר.
"יש משהו שאני צריך לבדוק."
"מה?"
"את באמת רוצה לדעת?"
"כן." היא הנהנה בסקרנות.
"חבל מאוד," הוא חייך חיוך מעושה ונעלם מהמטבח, ממהר לצאת לחטוף את המפתחות שלו משולחן המבואה, ויצא מביתו, נועל את הדלת אחריו.
"מניאק." קארי סיננה כשראתה שהוא כבר יצא מהבית, ונאנחה בעודה עולה במעלה המדרגות אל חדרה כדי להתחיל להתארגן לבילוי שלה עם קת'רין, חברתה, בקניון.
"כאילו שבכלל אכפת לי, מוזר שכמותו."
***
סורה הרגישה כמו מטומטמת.
ובכלל, למה היא ציפתה? שהיא תגיע לכאן ועוד פתקים עם כיתובים מוזרים יחכו לה שם?
היא הייתה נבוכה מידי מכדי להודות שכן.
אבל היא הרגישה משהו מוזר בתוכה בערך בשעה 10:45, באמצע השעה השלישית ללימודים, ופתאום היא נזכרה במקום הטיפשי הזה, במקום שהיא כל כך אהבה ללכת אליו כשהיא הייתה ילדה קטנה. היא הסתכלה סביבה, 'פצצת הסוכר של בוב' נראה בדיוק כמו בפעם האחרונה שהיא הייתה כאן, לפני ארבע שנים. ילדים שמחים עם בלון וגלידה צחקו בקול רם, בדיוק כמותם כשהם היו ילדים קטנים. הם. היא והחברים הכי טובים שלה.
לשעבר.
הם כבר לא דיברו אחד עם השני. לפעמים היא ראתה אחד מהם במסדרונות בית הספר, בעיקר את טאי מכיוון שהם הסתובבו בחלק החיצוני של בית הספר, היכן שכל הספורטאים הסתובבו. והיא הייתה ספורטאית (אם ראש קבוצת המעודדות נחשב בהגדרה הזאת) אז היא ראתה אותו מידי פעם, שכן הוא היה קפטן נבחרת הפוטבול, הקווטרבאק, (והכדורסל, אבל זאת לא הייתה העונה). את מימי ומאט היא ראתה פעמים בודדות במשך השנים. באספות בית ספר וכאלה. לעיתים קרובות היא נתקפה געגועים לחבריה הטובים וכמעט הרימה את השפופרת של הטלפון ולחייג למימי.
היא כל כך קיוותה שהם יהיו איתה שהיא עברה את כל הסיפור הנורא עם אימה.
והיא גם ידעה שאם היא הייתה מתקשרת למימי, לטאי או אפילו למאט הם היו באים אליה בריצה. אבל היא לא אמרה להם דבר, היא לא אמרה דבר לאיש. והיא כל כך הצטערה על זה. אבל אין טעם להיתקע בעבר. ולא היה גם טעם במקום השמח הזה ולהיראות כמו ענקית בארץ של גמדים עם כל הילדים הקטנים האלה. היא הרימה את תיק המעודדות שלה מהכיסא שלידה וקמה מהשולחן, עושה את דרכה אל היציאה.
לראות את מה שהיא ראתה רגע לאחר מכן, היא לא ציפתה לראות.
וככה מימי, מאט, טאי וסורה נפגשו שוב אחרי 4 שנים. עכשיו הם עמדו אחד ליד השני מחוץ למקום שהיה פעם הבית השני שלהם, כל אחד מגיע מכיוון אחר. הם הסתכלו אחד על השני. וידעו דבר אחד.

שהם לא הולכים להיפרד אחד מהשני שוב כל כך מהר. הפעם לא יהיה כל כך קל להגיד שלום.