לרקוד – פרק 41 (1D)

שובל/הארי

ישבתי במסדרון הארוך והלבן של בית החולים האזורי ליד השכונה בה אני גרה , ניסיתי לחשוב מה קורה מאחורי דלת חדר החולים בו אחי שוכב חסרת הכרה מחובר למכונות ומכשירים שעוזרים לו לנשום .
כול פעימת לב שלי כאבה כול כך עם כול דמעה מלוחה הצורבת במורד לחיי, לא יכולתי לחשוב על החיים בלי דין , לא יכולתי לחשוב על חיים טובים בלעדיו , הוא המשענת היחידה שלי בעולם הזה .
תמיד זה היינו רק אני והוא , נגד העולם, ואם הוא ילך מי ישאר איתי ?
רק המחשבה הזאת על זה שהוא מחובר לכול כך הרבה מכשירים כדי שיעזרו לו לעשות את הפעולה הכי פשוטה שבן-אדם אמור לעשות . לנשום .
הדמעות לא הפסיקו לזלוג על לחיי בשטף מורחות את האיפור השחור שבעניי ומכתימות את לחיי עם הגומות העמוקות, גם כשאני לא מחייכת יש לי גומות .
הרגשתי את הגלאקסי 3 הלבן שלי רוטט בכיס החצאית שלבשתי , לא היה לי כוח לשלוף את הפלאפון ולענות , זה בטח הארי אני יחזור אליך מאוחר יותר .
אין לי עוד משפחה מלבד דין , ואם הוא ימות אני ישאר לבד בכול העולם הזה , לא הורים , לא סבים וסבתות , לא אחים אחרים , לא דודים , פשוט לבדי , עצמי , ואנוכי .
הפלאפון לא הפסיק לרטוט בכיס שלי, שולח זרמים עדינים בגופי העייף והשבור נפשית מכול מה שקורה מסביב .
״לעזאזל״ מלמלתי לעצמי באנחה ולבסוף שלפתי את הפלאפון מכיס החצאית הקצרה שלבשתי לרגליי הרזות .
-״היי הארי״ עניתי בקול הכי יציב שלי להארי מהבעד השני של הקו .
-״שובל , הדאגת אותי זאת כבר הפעם השביעית שאני מתקשר! , למה לא ענית?״ שאל אותי מודאג כול כך .
-״לא שמתי לב שהתקשרת״ שיקרתי לו , שמתי לב שהוא התקשר במשך כול שבעת הפעמים האלה הרגשתי את הזרמים של הרטט בכול גופי העייף .
-״את עדיין בבית החולים?״ הוא שאל בשקט בקול מהוסס וטיפה לחוץ , הוא יודע כמה הנושא הזה חשוב לי , כואב לי, מכאיב לי עם כול שניה שעוברת .
-״כן״ עניתי קצרות , בולעת את רוקי שמתעקש לזלוג במורד גרוני .
-״שובל את כבר שמה מהבוקר , השעה 23:54 בלילה!״ נאנח בדאגה מהבעד השני של הקו שהוא מודאג כול כך בקשר אלי .
-״אני בסדר הארי , אני נשארת כאן ללילה״ אמרתי בקול עייף במיוחד , משפשפת את עניי השורפות מן הדמעות המרות .
-״זה לא בסדר שובל , אני מודאג , אני לא יכול לראות אותך ככה , קשה לי!״ הוא מתחיל את המשפט בקול עצבני ומתרכך עם כול מילה ולבסוף ניראה שהוא מלמל את המשפט יותר לעצמו מאלי.
-״אז מה אתה רוצה שאני יעשה הארי , יקום ויעזוב ? , שהוא כנראה עלול בכול רגע למות?״ שאלתי אותו את האמת המרה והקשה ולבי מדלג על פעימה גדולה ונחוצה שגורמת לכאב ראש קל לפעום ברקותיי בשקט , ולגופי לקרוס לתוך משענת כסא הברזל עליו ישבתי , אני ערה כבר יותר מ-24 שעות רצופות ללא שינה טובה .
-״לפחות בואי תשני אצלי הלילה״ שמעתי אותו מציע מהבעד השני של הקו.
-״הארי לא … תודה על ההזמנה אבל אני מעדיפה להישאר פה למקרה ש….״ התחלתי לומר אבל העדפתי לעצור , לא רציתי להמשיך להגיד את מה שישב לי על הלב .
-״אז אני בא להעביר איתך את הלילה בבית החולים״ אמר לי בקול החלטי .
-״הארי אין צורך שתטריח את עצמך״ מלמלתי אל הפלאפון .
-״זאת לא טרחה , חצי שעה אני אצלך״ אמר במהירות לפני שהגבתי וניתק את השיחה .
לעזאזל הארי .
הכנסתי את הפלאפון חזרה לכיס החצאית הקצרה שלבשתי ונאנחתי עמוקות לתוך משענת כסא הברזל , עוצמת את עניי בחוזקה ומתפללת לכך שברגע שאפקח אותן כול הבעיות יעלמו ויתאדו כהרף עין .
פקחתי את עייני הירוקות לאט , הכול באותו המקום , ודלת חדרו הלבנה שבו דין מאושפז , סגורה.
הדמעות שלאט התייבשו על לחיי פרצו מחדש וזרמו לאט על לחיי נושרות ונספגות בחולצתי .
הארי תכף יבוא , כדי שאני יסדר את עצמי לפני שהוא יבוא כי במילא הוא דואג לי יותר מידי .
קמתי על רגליי בקושי מצליחה להחזיק את גופי וגבי זקופים , וצעדתי ברגליים כושלות אל עבר שירותי הנשים שבהמשך המסדרון הארוך והלבן , שבתקרת המסדרון מנורות פלורסנט המפיצות אור לבן ובהיר כול כך למרות שאני מרגישה מסביבי הכול חשוך ואפל .

*

המהירות עולה ועולה במד בדרכי אל בית החולים בו מאושפז דין האח הקטן של שובל אהובתי .
מבעד לקסדה שעל ראשי זיהיתי את בית החולים הגדול והלבן שבפינת הרחוב הראשי . תמיד שנאתי בתי חולים , קרים, לבנים , וכמעט כולם בפנים מתים .
החניתי את האופנוע על המדרכה לצד עמוד חשמל גבוה , ירדתי מעל מושב העור השחור ובעזרת שרשרת ברזל קשרתי ונעלתי את האופנוע לעמוד החשמל כדי שלא יגנבו לי אותו .
מיהרתי בריצה קלה להיכנס לבית החולים ולרוץ אל המחלקה בה אח של שובל מאושפז .
מצאתי אותה יושבת על הספסל , פנייה נפוחות מבכי אבל ניראה שהיא שטפה את האיפור שהיה מרוח על פנייה ורק סימנים קטנים העידו על כך .
״היי״ מלמלתי בקול מנחם מדביק נשיקה ארוכה למצחה והתיישבתי לידה , קרוב אליה ומושך אותה לחיקי .
״יהיה בסדר״ אמרתי לה בקול שקט שלא גובר על לחישה מעומעמת , תוך שנייה שמעתי את הדמעות שלה פורצות מענייה הירוקות המדהימות ונספגות בקפוצ׳ון האפור שלבשתי .
ליטפתי את שיערה החום שטני הרך כמו משי נעים , מעביר ליטופים חמים על גבה, מראה לה שאני פה , שיש לה כתף להישען עליה .
דאגתי לה כול כך עם כול מה שקורה , היא בקושי ישנה , בקושי אוכלת , ורק יושבת פה מחכה שיהיה משהו חדש.
״שובל מתי בפעם האחרונה ישנת?״ שאלתי אותה שהיא פיהקה בפעם השלישית תוך כדי הדמעות מאז הגעתי, היא מלמלה משהו , ״לא זוכרת בדיוק״ מלמלה תוך כדי שעוד פיהוק גדול מבליח מפיה והיא נאבקת עם אפעפיה שרצו להיסגר, כדי שהיא תוכל להישאר ערה .
״כדי שתשני״ מלמלתי אליה בדאגה מרים את פנייה לפניי , ״בואי תישעני עלי , אם יהיה משהו חדש אני יעיר אותך, מבטיח״ הבטחתי לה כשניקיתי בעזרת אגודלי את שובל הדמעות הלחות .
״בסדר״ מלמלה בלי התנגדות ושקעה לחיקי החם והקשה , עוצמת את ענייה היפות כול כך ולאט לאט אני שומע את הנשימות הקצובות שלה מהדהדות במסדרון השקט להחריד , והיא נרדמת סוף סוף לשינה עמוקה .