"I need you"-וואןדיירקשן-פרק 9

"מה עם בלה" היא שאלה בזמן שירדנו במעלית,
"היא לא רוצה לבוא, או לראות אותי בכללי" צחקתי צחוק כואב, צחוק מאוכזב..
"טוב אנחנו נוסעים לאולפן הקלטות שלנו" חייכתי דרך המראה הקטנה שבאוטו לאמבר שישבה מאחור,
"מה אתם מקליטים שיר חדש" קטניס שאלה,
"לא אבל אנחנו עורכים חזרות שם" צחקתי, והתנעתי את האוטו…
—————-
"חלום חיי מתגשם ברגע זה" אמבר צעקה,
"גאד אמבר את מאמינה" קטניס צחקה,
"לא" אמבר צחקה,
"אני שמח שאתן שמחות" חייכתי.
אחרי כמה חפירות שנסיעה סופסוף הגענו לאולפן הקלטות,
"אתן מוכנות לפגוש את כולם" שאלתי רק כדי לגרום להן עוד יותר לחץ והתרגשות,
"ברור" הן צרחו ביחד.
"שלום" צעקתי וראיתי את הבנים כרגיל מתעסקים בדברים אחרים רק לא במוזיקה,
"הי האז" זאין הרים את מבטו מהפלאפון ,
"הבאתי אורחות" חייכתי וקרצתי לטניס ואמבר שעמדו מאחורי,
"כן שמענו" נייל צחק,
"אז קבלו את קטניס ואמבר" צעקתי ופניתי להן את הדרך,
"או מי גאד" קטניס לחשה,
"אה" !! אמבר צרחה,
"תביאו לי את התיקים שלכן" לקחתי מהן את התיקים,
בזמן שהן מחבקות ועוד שניה מפשיטות את הבגדים מהבנים אני שמתי את התיקים שלהן על השולחן בסוף החדר, לפתע שמעתי את השיר שלנו, KISS YOU – ידעתי שזה חייב להיות הצלצול פלאפון של אחת הבנות, באתי לקרוא להן אבל ראיתי שהן כל כך שמחות ועסוקות עם שאר הבנים אז החלטתי לענות..
'בלוש' טוב זה לפחות מה שהיה כתוב על הצג של הפלאפון של אמבר,
"הלו" עניתי,
"אמבר איפה אתן" שמעתי את קולה המתוק של בלה שנשמע די לחוץ,
"זה הארי" אמרת בבלבול,
"לאן חטפת את אחותי" היא נשמעה פתאום כועסת,
"מי חטף אותה" שאלתי,
"איפה אתם, אמא שלה כועסת" היא אמרה ומחשבה אחת עברה לי בראש.. אמא שלה ? הן לא אחיות..?
"אנחנו באולפן הקלטות שלי, אם את רוצה לבוא אל תספרי לי תירוצים" צחקתי,
"אמא שלך הי-" היא נשמעה כועסת אבל מהר מאוד קטעתי אותה,
"בלי לערב הורים" צחקתי,
"רק תגיד לי איפה אתם" היא נאנחה ואני ננתי לה כתובת וניתקתי.
"מי זה היה הארי" לואי צעק ואני התקדמתי אליהם,
"איזבלה" אמרתי והתיישבתי על השפה,
"איזבלה" ליאם שאל בבלבול,
"בלה אחותי, אל תקראו לה איזבלה אחרת זה לא ייגמר יפה" אמבר צחקה,
"מה היא רצתה" קטניס שאלה,
"הא היא באה לפה" גלגלתי עיניים.
"חתיכת מפגר מה נראה לך" בלה הבהילה אותי ברגע שהיא נכנסה לסטוידיו מלאת עצבים,
"היי" נייל חייך אליה,
"את בטח אחות של אמבר" לואי צחק,
"ואתם בטח וואן דיירקשן" היא חייכה חיוך מאולץ וגררה אותי לצד החדר,
"מה תקף אותך" שאלתי בציניות,
"אתה יודע שקיבלתי מלא צעקות רקק בגללך" היא צעקה,
"מה אני אשם" שאלתי בבלבול,
"על זה שלקחת את אחותי הקטנה ולא אמרת לאן" היא צעקה,
"טוב את לא צריכה לצעוק עלי" צעקתי עליה בחזרה,
"הו כן כי זה נורמלי מאוד שמישהו שאני לא מכירה לוקח את אחותי הקטנה" היא המשיכה לצעוק,
"את יכולה להירגע איזבלה" צעקתי,
אני לא זוכר מה עוד הלך ששם אבל אני זוכר שכל צעקה התקרבנו יותר אחד לשנייה
עד שהיינו בלי מרחק בכלל, צמודים,
"אולי תפסיקי להביט בי עם העיניים שלך" צעקתי
"למה זה מפריע לך" היא שאלה צעקה,
"כן, זה מפריע לי שאת מסתכלת עלי עם העיניים היפות שלך, זה מפריע לי שאת מתנהגת כל כך מגעיל ולא שמה לב בכלל שאני פאקינג מנסה להתחבר אלייך" צעקתי,