I'll never let you fall – פרק 2

נכנסנו לכיתה וראינו את המורה לספרות עומדת ליד שולחנה שבאמצע הכיתה, משלבת את ידיה בכעס ומביטה בשנינו, בזמן ששאר התלמידים בכיתה יושבים עם הספרים פתוחים, ורק מחכים שהשיעור ייגמר.

"כריסטיאן וואייט ואוליבר ריד, מדוע שניכם מאחרים?" היא שאלה. בזמן שאוליבר כנראה מחפש סיבה מוצדקת, המבט שלי היה תקוע על דיימון והחבורה שלו שיושבים מסביבו, ביניהם זאק וליאו שלא מסירים ממני את מבטם המאיים. דיימון היה עם רגליו על השולחן, לא מוריד את עייניו החודרניות ממני לרגע. הוא היה עם מבט כל כך עצבני, כועס, מפחיד…

אוליבר כמעט מיד שם לב שאני מסתכלת עליו מבועתת, ושם את ידו על גבי מסמן לי שהוא פה, תומך בי ומשרה בי ביטחון.

דיימון הזה.. מי הוא חושב שהוא?! עם השיער השטני שלו והפוני אימוו לצד שמסתיר חצי מעיינו השמאלית. החורים באוזניו, הקעקועים על ידיו והעגיל בגבה שלו לא עושים אותו אדם מיוחד. בכלל לא. הוא סתם עוד ערס. אין לו שום זכות לנהוג בי ככה כאילו הייתי הצעצוע שלו.

"מצטער על האיחור גב' מורגן, כריס הייתה זקוקה לעזרה ואני פשוט נתקלתי בה…" הפניתי אלי את מבטי במהירות והבטתי לו עמוק בעיניו הכחולות.. פשוט טבעתי בהן.. הן היו נוצצות. אוליבר חייך אליי, ואני הרגשתי חיוך קטן מטפס גם אל פניי.

"כנסו לכיתה, אבל נרשם לכם איחור!" אמרה גב' מורגן והתפנתה לרשום ביומנה. נכנסנו לכיתה והתיישבנו בשולחן האחרון בקצה הכיתה. השיעור עבר מהר והגיעה ההפסקה. ארזתי את הספרים שלי ויצאתי עם אוליבר אל עבר המסדרון רואה את אמה וליאן מתקרבות אלינו.

"מה קרה שאיחרתם?" אמה שאלה אותי, מסתכלת עליי במבט מבולבל, בזמן שאני מרכינה את ראשי ופתאום מוצאת עניין רב בנעליים שלי, ורואה מזווית עיניי את אוליבר מסתכל עליי, ממתין לראות מה תהיה תשובתי.

"דיימון?" שואלת ליאן בטון שקט ונאנחת, כאילו קראה את מחשבותיי. "אל תדאגי לאב, עוד מעט בית הספר הזה ייגמר והוא לא יציק לך יותר" היא מחבקת אותי, ומרימה את פניי אליה, מחייכת חיוך שחושף את שינייה הלבנות, הישרות והמבריקות.

אמה וליאן היו הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. יותר טוב מכל מתנה שאי פעם אקבל. אני מעריצה אותם. אני מעריצה את החברים שלי. את שלושתם. אוליבר באמת מדהים, ליאן חלומית ואמה מתנה.

ליאן… ליאן מכירה אותי מאז הגן.. היא פשוט מושלמת עם השיער החלק הבלונדיני שלה שמגיע עד מעט אחרי כתפיה ונופל עליהם בשלמות. העיניים הירוקות הבוהקות שלה והשפתיים האדמדמות שלה… היא הייתה טיפה יותר גבוהה ממני, עם מבנה גוף מושלם. תמיד קינאתי בה על זה.

חוץ ממראה הברבי שלה היא הייתה חברה כל כך אמיתית. היא הייתה מתייעצת איתי בקשר להכל, והייתי מספרת לה כל דבר. בשנייה שמשהו היה קורה והיא לא ידעה ממנו היא הייתה מקבלת ממני מייל עליו, יום למחרת נוזפת בי שלא התקשרתי לספר לה על זה בהרחבה ובמקום שלחתי לה תמונה עם מילים שמסבירות הכל רק בקיצור ומראות לה רק את התמונה הגדולה ולא את הדבר האמיתי.

היא הייתה אמיצה. היא הייתה מספרת לנו כל מה שעל ליבה ומגנה עלינו ממי שצריך כשהזדקקנו לה. היא הייתה תוקפנית ועדינה כל כך באותו הזמן. זה היה מדהים בעיניי.

אמה לעומתה, הייתה סגורה וביישנית. היא שמרה הרבה בבטן וזה היה ניראה כאילו רק חיכתה לשתף אותנו במה שעברה. היא הייתה בגובה שלי, אולי טיפה יותר. היא לא הייתה שמנה, אבל גם לא רזה מאוד, היא הייתה ממוצעת. אבל היו לה תווי פנים מושלמים: האף שלה היה סולד והייתה לו אצילות כזו, השפתיים שלה היו מלאות ואדומות – ורדרדות כאלו, שיערה היה שטני- בלונדיני חלק ארוך וגולש, שלקראת סופו היו גלי. הערצתי אותה בגלל מה שהיא עברה.. היא הייתה המקור שלי לכוח וההשראה שלי לזה שצריך להישאר חזקה…

כשהיא הייתה קטנה יותר, בגיל 11 היא נבחנה להיות דוגמנית. בגיל 12 היא התחילה לדגמן. היא הייתה חוזרת כל יום מה"עבודה" שלה ומספרת לנו יום למחרת בבית הספר מה היא עשתה יום קודם לכן, למה הצטלמה, וכמה מחמאות קיבלה, ואנחנו תמיד היינו מקשיבים לה המעט קנאה אבל המון המון פירגון.

אבל לפני שנה וחצי, קצת לפני שאיבדתי את סבתי, היא התחילה לפתח הפרעות אכילה. אמרו לה בסוכנות שהיא שמנה מידי. היא קיבלה פחות ופחות הצעות לפרסומות, והיו כאלה שקיבלו אותה ולאחר מכן התחרטו ואמרו לה שעד שלא תרזה ותרד במשקל, הם לא רוצים אותה. בהתחלה היא הייתה מאוד מאוכזבת מעצמה, והיה שלב יחסית מוקדם שהיא הייתה בוכה לפחות 3 פעמים ביום, אבל אני, ליאן ואוליבר תמיד היינו שם בשבילה, כתף שעליה היא הייתה יכולה לבכות. יום אחד היא פשוט החליטה שהיא מפסיקה לאכול. היא לא אהבה את איך שהיא ניראתה.

בהתחלה היא עוד האמינה לנו בכל פעם שאמרנו לה שהגוף שלה מושלם ואני וליאן אמרנו לה שהלוואי והיינו ניראות כמוה, אבל מצד שני הייתה את הסוכנות שנתנה לאמה פחות ופחות הזדמנויות… לפני כמה חודשים אמה הלכה למוסד גמילה שעזר לה להאמין בעצמה, תוך כדי שהייתה מדברת איתנו על התהליכים שעוברת שמה והיינו מעודדים אותה בעצמנו. ואז היא עשתה את ההחלטה שגורמת לי לקנא בה ולהעריץ אותה כל כך על האומץ: היא עזבה מרצונה את הסוכנות. :)

יום הלימודים עבר יחסית מהר לשאר ימות השבוע. נפרדתי מאמה וליאן בחיבוק ונשיקה על הלחי, ואני ואוליבר התקדמנו לעבר השער הקדמי פונים לצאת מבית הספר. "מה השעה?" אוליבר שאל אותי. הסתכלתי בשעון שעל ידי ופתחתי את עיניי בפליאה. "כבר שלוש?!?!?!" צעקתי על עצמי. "וואו היום עבר מהר אהה?" אוליבר אמר, מתעלם מהעובדה שפי עוד שנייה נוגע ברצפה מההפתעה.

"שייט אני מאחרת לעבודה!! ביי אוליבר" חיבקתי אותי במהירות, לא נותת לו זמן לעטוף את ידיו מסביבי בחזרה, נתתי לו נשיקה על הלחי והתחלתי לרוץ לעבר סטארבקס באוקספורד.

למזלי הגעתי בשלוש ערים וחמש, חמש דקות לפני תחילת המשמרת שלי.

הלכתי לשירותים של העובדים, מוציאה מהתיק שלי חולצה שחורה חלקה וג'ינס סקיני ארוך ולובשת אותם עליי.

יצאתי מהשירותים שמה בתיק את בגדיי הקודמים, לובשת סינר ומתמקמת בעמדה שלי מול הקופה.

עבדתי במרץ, משרתת תור ארוך של אנשים שמגיע בשעות העומס המאוחרות. זה הרגיש לי כמו נצח.

בסוף המשמרת שלי הורדתי את הסינר והתחלתי בדרך חזרה הביתה.

הגעתי לקראת השעה עשר, עייפה ומותשת מהיום הארוך שהיה לי…

לקחתי מקלחת חמה של 20 דקות, נרגעת ומרפה את גופי מכל הלחצים של היום הזה…

נכנסתי למיטה ועצמתי את עיניי… אבל קרה משהו מוזר… הפעם לא חלמתי עליו.. איפה הוא? איפה האיש שמרגיע אותי בכל לילה ואומר לי שלעולם הוא לא ייתן לי ליפול? איפה האיש שגורם לי לתהות מי הוא כל יום מחדש ומצמרר אותי בכל פעם שאני נזכרת בו?? הלילה היה לי סיוט אחר… אחד שאף פעם לא היה לי.. זה לא היה סיוט.. זה לא היה חלום טוב.. לא חלום רע… אולי אפילו לא חלום.. אולי זה היה…… זיכרון??