פרק ג'-סיפור קצר

בינתיים,מג לוברטו ישבה בכיסאה והתאפקה שלא לבכות,היא לא רצתה לעבור לבית הספר הזה,חשבה לעצמה.
היה לה טוב בבית הספר הקודם,ע"ש תום הילז.אבא שלה עם העבודה המטופשת שלו.
"היי,קוראים לך מג,נכון?" שאלה מישהי וניגשה אליה.
"כן." אמרה מג.
"היי,לי קוראים קלייר." אמרה קלייר,שערה היה בצבע חום דבש,עיניה היו כחולות והיא הייתה יחסית גבוהה.היא נראתה שופעת ביטחון עצמי.
"נעים להכיר אותך." אמרה מג.
"מה קרה?" שאלה קלייר בסקרנות. "זה בגלל ששפרק העביר אותך ליד אנדריאה?"
"לא,זה לא קשור," אמרה מג בעצבות, "פשוט חשבתי על בית הספר הקודם שלי."
"אהה…" אמרה קלייר, "אל תהיי עצובה בגלל זה."
"את צודקת." אמרה מג ומצב רוחה השתפר.
"ביי." אמרה לה קלייר בנימה מעודדת.
"ביי." אמרה מג.
כעבור כעשר דקות הצלצול נשמע ועדת הבנות שהתקהלה מול שולחנה של מג התפזרה.היה להם שיעור גאוגרפיה.
המורה לגאוגרפיה הגיעה במהירות ושאר התלמידים מיהרו לשבת במקומותיהם.מג שמה לב שליסבת',אנדריאה,רוזמרי ומיריאנה לא חזרו לכיתה.
"את התלמידה החדשה,נכון?" שאלה המורה לגיאוגרפיה את מג.
"כן." אמרה מג.
"שלום,קוראים לי טביתה," אמרה טביתה, "הכללים בשיעור פשוטים מאוד,אסור לדבר במהלך השיעור,לאכול…" רשימת הכללים התארכה והתארכה,ומג השתעממה במהירות. "זהו,אלו כל הכללים.בהצלחה בבית הספר,יקירה.ועכשיו,בואו נתחיל בשיעור."
פתאום נפתחה הדלת,ומבעדה נכנסו ליסבת',אנדריאה,רוזמרי ומיריאנה,הן התנשפו.
"סליחה על האיחור." אמרו ארבעתן בבת אחת.
"למה איחרתן?" שאלה טביתה.
"היינו בבירור אצל המנהל." אמרה אנדריאה בקול חלוש.
"בסדר,היכנסו לכיתה.ולהבא,שלא תאחרו יותר." אמרה טביתה בקול מרוגז,היא שנאה כשמפריעים להסבריה.
ליסבת',אנדריאה,רוזמרי ומיריאנה התיישבו במהירות במקומותיהן והוציאו את ספרי הגיאוגרפיה.
"מה קרה?" שאלה מג את אנדריאה כשהמורה לא שמה לב.
"כלום." ענתה אנדריאה.הן לא דיברו יותר במהלך שיעור הגיאוגרפיה.
שאר השיעורים עברו במהירות,ובסופו של דבר הגיעה השעה השביעית,שעת ארוחת הצהריים.
"לפני שאתם יוצאים," אמר המורה למתמטיקה, "אל תשכחו לעבור על החומר למבחן,פרבולות."
ליסבת' ורוזמרי יצאו מחדר הקבצה ב',אנדריאה הייתה בהקבצה א' ומיריאנה הייתה בהקבצה ג'.
מיריאנה ואנדריאה כבר חיכו להן בהמשך המסדרון.
"למה התעכבתן כל-כך?" שאלה אנדריאה בזמן שירדו במדרגות.
"המורה למתמטיקה עם הדיבורים המטופשים שלו." אמרה ליסבת' בכעס.
הן פתחו את דלתות הכניסה,שהיו נפתחות בזמן ארוחת הצהריים וירדו למטה.ליסבת' אהבה את בית הספר מבחוץ,הוא היה גדול,וצמחו פרחים ועצים ששיוו לבית הספר מראה פחות אפרורי ומאיים.
הן הגיעו לדלת הכניסה של חדר האוכל ולקחו את המגשיות עם הסכו"ם.
הן עמדו בתור לדלפקי האוכל,כולם היו נדחפים ונדחסים,ליסבת' פשוט שנאה את התור הזה.
בסופו של דבר,הן התיישבו באחד השולחנות והחלו לאכול.
"בתיאבון." אמרה אנדריאה,היא הייתה מורעבת.
"גם לך." אמרו הבנות.
מרחוק,ראתה ליסבת' את ילדי הכיתה האחרים,אלו שנרשמו לחדר האוכל צוחקים ומתלחשים.
"היי,מג," אמרה מישהי מהכיתה, "בואי לכאן." ליסבת' ראתה את מג לוברטו מסיימת לשים את האוכל על הצלחת והולכת לכיוון ילדי הכיתה,ראו שהיא היססה.
"מיריאנה,איך בפנימייה,את מסתדרת?" שאלה אנדריאה.בית הספר שלהם היה גם פנימייה,ומי שרצה בכך יכול היה להירשם אליה.
"כן,הכל בסדר," ענתה מיריאנה והוסיפה, "אני עייפה,ואין לי כוח ללמוד היסטוריה."
"לאף אחד אין כוח." אמרה רוזמרי במעיין השתתפות.
הן סיימו לאכול,הניחו את המגשים בכיור שעמד סמוך לידן ויצאו מחדר האוכל,הן הלכו לכיוון בית הספר,נשארו רק עוד עשר דקות לסיום ההפסקה.
"ליסבת',מה קרה?" שאלה אנדריאה,היא שמה לב שליסבת' נראית עצובה.
"כלום,אין לי מצב רוח." אמרה ליסבת'.
"את נראית כאילו את עומדת לבכות," אמרה אנדריאה, "אם קרה משהו,את יכולה לספר לי."
"שום דבר לא קרה." אמרה ליסבת',אך זה לא היה ממש משכנע מכיוון שהחלה להתייפח.
"רוזמרי ומיריאנה,אנחנו עוד מעט נצטרף." אמרה אנדריאה, "אני הולכת עם ליסבת'."
רוזמרי ומיריאנה הנהנו וחיבקו את ליסבת',הן המשיכו ללכת לכיוון בית הספר.
אנדריאה וליסבת' הלכו לכיוון השני,הן הגיעו במהירות לאיזו פינה נידחת בקצה בית הספר,העצים הסתירו אותה.הן התיישבו על הספסל וליסבת' ניגבה את פניה בידיה.
אנדריאה ישבה ליד ליסבת' וחיבקה אותה, "ליסבת',אל תבכי.תספרי מה קרה."
"אני…אני…פשוט,אני לא יכולה יותר," אמרה ליסבת', "בעוד חמישה ימים זה יום השנה של אבא שלי."
אנדריאה שתקה לרגע ואז אמרה, "אני מצטערת בשבילך,אבל אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור."
"אני יודעת את זה," אמרה ליסבת' בבכי, "אבל הלוואי שהייתי יכולה להזיר אותו לאחור."
"אל תהיי עצובה,את יודעת שאנחנו תמיד נתמוך בך." אמרה אנדריאה ועודדה את ליסבת'.
"כן,אני יודעת." אמרה ליסבת'.
"את עדיין רוצה להישאר כאן,או שאת רוצה כבר לחזור?" שאלה אנדריאה.
"לא,אני רוצה להישאר כאן." אמרה ליסבת' וחיבקה את אנדריאה.