המשך ללכת

קוראים לי רובי והיום אחרי שנים רבות אני יוצא ממה שנקרא "מושבת עונשין". אל תאלצו אותי להסביר מה זה בדיוק, רק אומר לכם שזה מקום רחוק שבו הבדידות, הבושה והקלון הם חבריך הטובים ביותר.

אני נושא עלי את בגדי הבלים ואת צרורי הדל, בצעד מהוסס עובר את השער ומתחיל ללכת… לפני ניצבים יער עבות ודרך ארוכה. השמיים מסביב אפורים כהים, הנוף מסביב נראה עלוב, כאילו דהו כל צבעיו, מלנכולי משהו… אני צועד לאט, ישר, אל עבר פתחו של היער. אחרי כמה דקות של הליכה אני רואה מולי דמות מסתורית ולא מוכרת. אני ממשיך להתקדם קדימה לכיוונו, אני מתקרב אליו ורואה מולי אדם זקן, לבוש שחורים, עטור זקן ארוך וקפוצ'ון מכסה את ראשו. פניו נראות רציניות, אך עם זאת שלוות ולא מאיימות. אני נעמד מולו, כאילו שמראש חיכיתי לפגוש אותו. "רובי", הוא אמר פתאום. "כ… כן?" גמגמתי תוך שאני מנסה להבין מיהו, מהיכן הוא מכיר אותי ומה רצונו ממני. חשש קל עלה בליבי, אך עם זאת, ידעתי בתוך תוכי כי עלי להקשיב למה שהוא עומד לומר.

"חיכיתי לך רובי. אל תיבהל. אני כאן בשבילך". "מי אתה?" שאלתי אותו בבלבול. "זה לא חשוב", הוא ענה; "אני יודע מי אתה, אני יודע מדוע אתה כאן, אני יודע מהיכן אתה מגיע ולאן מועדות פניך". "מה… מה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו בהיסוס. "כפי שאמרתי קודם אני כאן בשבילך. מהמקום שממנו אתה יוצא, הקלון והבושה הולכים איתך יחד ותפקידי הוא להגן עליך מהשפעתם הרעה". כך אמר אותו איש מסתורי ומוזר ושלף מתוככי אדרתו המרופטת בקבוקון קטן עם נוזל מסתורי. הוא הושיט לי אותו ולחש לי "קח את זה". נרתעתי ולקחתי צעד אחד אחורה. "מה זה בדיוק?" שאלתי בפחד. הבעתו של הזקן לא השתנתה ונותרה שלווה. הוא הכניס את הבקבוקון לכף ידי בעדינות ואמר "אם תרצה להשתחרר מן הקלון, שתה את תכולת הבקבוקון. אך מה שלא יהיה, יש שני דברים שאתה חייב לעשות. הקשב היטב: אל תשאל יותר מדי שאלות והמשך ללכת, המשך תמיד ללכת…" כך אמר האיש המוזר הזה ואז הפנה גבו אלי והלך. לא עברה דקה והוא נעלם אל תוך האופק…

נותרתי שם המום במקצת ובעיקר מבולבל מהמפגש המוזר עם הזקן הזה. הבטתי בבקבוק ובנוזל האדום כהה שבתוכו ותהיתי מי הוא לעזאזל אותו אדם שפגשתי. האם הוא מכשף, האם הוא קוסם, אולי שליח מסתורי של אלוהים, או סתם איזה תמהוני? ומה לעזאזל הוא רוצה ממני, איך הוא מכיר אותי ומאיפה הוא יודע לאן אני הולך. ומה לכל הרוחות והשדים מכיל הבקבוקון המסתורי הזה? נזכרתי גם במשפט שהוא אמר לי לפני שהלך: "אם תרצה להשתחרר מן הקלון, שתה את תכולת הבקבוקון". המשכתי להביט עוד כמה רגעים בבקבוקון ותהיתי מה יכול כבר לקרות לי אחרי כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות. מה כבר יש לי להפסיד? מצד שני, חששתי שמא יקרה לי משהו לא טוב. עוד כשהייתי ילד, אני זוכר איך אימא שלי תמיד הזהירה אותי לא לקחת דבר מאנשים זרים. היססתי…

בינתיים הרוח הקרירה החלה לאט להתגבר. בסופו של דבר, אחרי המון מחשבות ותהיות, החלטתי לשתות את הנוזל שנתן לי הזקן. שלפתי את פקק השעם מן הבקבוקון וריחרחתי את פתחו. לנוזל בבקבוק היה ריח עדין של פירות יער. היות שהייתי צמא ורעב, חשבתי לעצמי שאולי בעצם זה לא יהיה כל כך גרוע אם אלגום מעט מיץ פירות יער מתקתק לפני שאמשיך בדרכי. מצד שני, החשש עדיין קינן בקרבי. החלטתי לגבור על החשש ושתיתי את תכולת הבקבוקון בלגימה אחת.

אני לא זוכר כל כך מה קרה אחר כך. כנראה שנרדמתי או שאיבדתי את ההכרה. פקחתי את העיניים ומצאתי את עצמי שוכב על רצפת היער. הרגשתי עייף כמו שלא הרגשתי אף פעם. הכל הרגיש לי מוזר. הראש שלי הסתובב וחשתי מסוחרר כאילו שתיתי חבית שלמה של יין. קמתי לאט ונעמדתי על שתי רגליי, אך הרגשתי שהגוף שלי כבד כאילו היה עשוי מפלדה. בחוץ נשבה רוח קרה, השמיים נעשו חשוכים בהדרגה. הערב עמד לבוא… ככל שחלפו הדקות שהרגישו כמו נצח, התחלתי לאט לאט לאסוף כוח בחזרה והתחלתי ללכת. פסעתי לאט בתוך היער האפל והאפור כהה הזה שנראה לי מאוד מוזר פתאום. בכלל, כל העולם נראה לי פתאום מוזר… אבל המשכתי ללכת. ככל שהתקדמתי יותר ויותר בתוך היער, הרגשתי מן הרגשה משונה, כאילו מישהו צופה בי כל הזמן. התחלתי לחשוש… הבטתי סביב לכל הכיוונים, אך לא הייתה שם אף נפש חיה מלבדי.

המשכתי ללכת… העייפות המשיכה להכביד עלי, אך גרועה ממנה הייתה ההרגשה הזאת שלא עזבה אותי לרגע, התחושה הארורה הזאת שאני לא לבד ביער הזה, שמישהו עוקב אחרי ומסתכל עלי כל הזמן… תחושת החשש עלתה בהדרגה לדרגת פחד. הרוח הקרה המשיכה לנשוב. הגברתי מעט את קצב הליכתי ואמרתי לעצמי כל הזמן שאסור לי לוותר עכשיו. אני חייב לחצות את היער הזה לפני שיחשיך לגמרי ולהגיע אל העיירה, שם אשתי ובתי נמצאות וממתינות בקוצר רוח לרגע שבו אופיע יום אחד בדלת ואז נתאחד ונהיה שוב מאושרים יחד. המשכתי ללכת, ערפל סמיך החל לאט לאט לכסות את השביל מלפניי. תחושת החרדה התעצמה והלכה, החושך החל לאט לאט לעטוף את הסביבה. לרגע חששתי שמא טעיתי בדרך, שהלכתי לאיבוד ביער האפל הזה ושעכשיו אני אבוד, שלא אוכל עוד לצאת מפה. התחלתי לרעוד, אבל לא מקור… המשכתי ללכת לאט עד ששוב נעצרתי והבטתי סביבי במתח, לראות אם בכל זאת יש עוד מישהו ביער שצופה בי, יהיה מי שיהיה… העייפות והרעב החלו להשתלט עלי. חששתי שלא אצליח לצאת מפה לפני רדת הלילה, או בכלל. ואז, לפתע פתאום, כשהתפזר הערפל, ראיתי אורות מרחוק. אלה היו האורות של העיירה. התחלתי ללכת מהר לכיוונם וברגע אחד תחושת הפחד וחוסר האונים התחלפה בתקווה גדולה. לא האמנתי שסוף סוף הגעתי…

המרחק עד העיירה כבר לא היה רב כל כך. בקצה היער, במורד הגבעה, עמדה העיירה. בינתיים החושך בחוץ החל לרדת אבל זה כבר לא ממש היה אכפת לי. ירדתי במורד הגבעה והגעתי אל העיירה, אבל היא נראתה לי מאוד מוזרה… הכל היה נראה שם שונה ממה שזכרתי. נו טוב, כבר שנים רבות לא הייתי כאן ובוודאי השתנו כאן המון דברים, חשבתי. העיירה נראתה עזובה, איש לא היה בחוץ. הלכתי לכיוון הבית שלי שהיה במרחק הליכה קצר יחסית. הרוח הקרירה המשיכה לנשוב בעורפי ושוב הרגשתי שצופים בי… הגעתי אל הבית וציפיתי בכיליון עיניים לרגע שבו אראה שוב את אשתי רוני ואת עלמה הבת שלי. הייתי רעב כמו זאב וחלמתי לאכול איזו ארוחה טובה ואז ללכת לישון במיטה הישנה והטובה שלי… דפקתי בדלת הכניסה. איש לא פתח. דפקתי שנית, המתנתי מעט והדלת נפתחה. ראיתי אותה מולי, היא נראתה מנומנמת כאילו הרגע הערתי אותה מהשינה. היא נראתה מופתעת לראות אותי פתאום אחרי כל השנים האלה. "רוני!" קראתי לעברה בהתרגשות. בלי לחשוב יותר מדי, הושטתי ידיי לחבק אותה, אך היא מיד הדפה אותי בבהלה ושאלה אותי "היי, מי אתה לעזאזל?!" הלב שלי ירד לתחתונים… זה היה מפחיד. "רוני, זה אני, רובי! חזרתי אלייך ואל עלמה!" קראתי. היא נבהלה וצעקה "לך מכאן משוגע! אני לא מכירה אותך בכלל, לך לפני שאקרא למשטרה!" וטרקה מיד את הדלת.

התחלתי לרעוד ולבכות וחשבתי, מה לעזאזל, איך זה ייתכן? האם רוני אשתי שכחה אותי? איך זה לעזאזל יכול להיות שאשתי לא מזהה אותי, כאילו הייתי אדם זר? והבת שלי, האם גם היא שכחה ממני? לא! זה בלתי אפשרי. מילא אשתי, אבל הבת שלי? הייתכן שבת תשכח את אבא שלה? זה לא יכול להיות בשום אופן. דפקתי חזק בדלת וקראתי בקול, "תני לי לפחות לראות את עלמה! זאת גם הבת שלי!" אשתי יצאה שוב החוצה, אך הפעם עם גרזן בידיה. התחלתי לרעוד כמו מטורף והייתי מבוהל עד מוות. קפאתי ולא הייתי מסוגל לזוז מהמקום. עיניה היו עמוסות אימה וזעם. "ל…לא, רוני, אל… אל תעשי את זה!" מלמלתי. היא הניפה את הגרזן מולי ואמרה, "אני נותנת לך הזדמנות אחרונה להסתלק מרצונך. אם לא תסתלק מכאן עכשיו, אני לא אהיה אחראית למעשיי!" התרחקתי משם וברחתי רחוק ככל האפשר מהבית. הסתתרתי לי באיזו פינה מבודדת ובכיתי. לא האמנתי לכל מה שקרה עכשיו. שאלתי את עצמי למה היא עושה לי את זה? למה היא פוחדת ממני כל כך שהיא מוכנה להרוג אותי? אולי בכל זאת היא שכחה אותי?

לאחר דקות ארוכות של בהלה וייאוש החלטתי ללכת אל בית אמי שגם הוא לא היה רחוק. היא בוודאי לא תאמין למה שאספר לה, אבל היא בטוח תקבל אותי באהבה ובהבנה. אימא תמיד תישאר אימא… הלכתי לאט ברחוב הריק שנראה כמו לקוח מאיזה סרט אפוקליפטי. הייתי עייף מאוד והתחלתי להתנדנד מצד לצד מרוב עייפות. הלב שלי דפק כמו מכונת ירייה… כעבור רבע שעה בערך, הגעתי אל הבית של אימא שלי. באותו רגע הרגשתי כמו נווד במדבר שהגיע לנווה מדבר. דפקתי בדלת… הדלת נפתחה לאט וראיתי את אימי לבושה בכתונת לילה, מביטה בי במבט משונה. ברגע הראשון לא ממש הצלחתי לפרש את מבטה. מצד אחד היא לא נראתה מופתעת ומצד שני היא לא נראתה מבוהלת או כועסת. בכל אופן, שמחתי לראות אותה. פניה היו מקומטות יותר מכפי שראיתי אותן בפעם האחרונה. הייתכן שהיא הזדקנה עד כדי כך? "שלום אימא, מה שלומך? אני מצטער על השעה, אבל הגעתי רק עכשיו לעיירה ואני כל כך התגעגעתי אליך ורציתי לראות שהכל בסדר אצלך ולספר לך ש…" נעצרתי. לפתע מבטה השתנה. היא פערה את שתי עיניה הקטנות לרווחה ושלחה אלי מבט בוחן וחודר. "סליחה, מי אתה?" היא שאלה בקול רועד. לא… לא יכול להיות… התחלתי לרעוד. הייתכן שאפילו אימא שלי לא זוכרת אותי? אם זה חלום רע אני חייב להתעורר! אבל זה לא היה חלום… "אימא! זה אני רובי, הבן שלך! את לא מזהה אותי? קראתי בגרון חנוק, בעודי דומע… אימי נכנסה בחזרה הביתה וסגרה מיד את הדלת מאחוריה… "אימא! זה אני!!! אני מתחנן בפנייך, תני לי להיכנס!! אל תשאירי אותי כאן, אימא!!! אימא…" בכיתי וצעקתי, אך היא לא יצאה. לא יכולתי יותר להיות שם. כל מה שרציתי באותם הרגעים לעשות זה לברוח, אבל לא היה לי לאן…

הרוח הלכה והתגברה עוד יותר. גשם החל לטפטף פתאום. ברקים ורעמים הכו ברקע, סערה החלה בהדרגה להשתולל… נותרתי לבדי בחוץ אחרי מסע ייסורים מפרך באמצע עיירה ריקה, עלובה, אפורה וקודרת, בודד לחלוטין בעולם אחרי שאיש מיקיריי לא מזהה אותי, לא אשתי, לא בתי ואפילו לא אימא שלי… מה לעזאזל קורה כאן?! הייתי אבוד לחלוטין… הגשם החל להתגבר במהירות ולא היה לי היכן להסתתר. התחלתי לרוץ כמו משוגע, בלי לחשוב לאן ולא משנה לאיזה כיוון. אני רץ אחוז טירוף כנגד הרוח והגשם ששוטף את כולי עד לשד עצמותיי. החושך מסביב היה מפחיד ומאיים, הברקים והרעמים החרידו את הסביבה ללא הרף. ואני רץ, לא יודע לאן, עד אשר אבד כוחי ונפלתי ארצה. הייתי רטוב לגמרי, לא ידעתי איפה אני נמצא וכמה זמן רצתי ככה, אבל לא היה אכפת לי. נשכבתי על הארץ ובכיתי כמו שלא בכיתי כל חיי. התחננתי למלאך המוות שייקח אותי אליו עכשיו… מחשבות נוראות התרוצצו לי בראש בזו אחר זו. סרבתי להפנים את העובדה המחרידה שפתאום אני לבד בעולם, שאף אחד יותר לא מכיר אותי, שאני שקוף…

אחרי זמן רב התעוררתי… הייתי מעורפל ולא ידעתי היכן אני נמצא. הראש שלי הסתובב ומצאתי את עצמי באמצע חורשה גדולה ועזובה. הייתי מלוכלך ומרופט לגמרי. בחוץ היה חשוך וערפילי. נעמדתי לאט על שתי רגליי ואז ראיתי אותו, את הזקן ההוא… מה לעזאזל הוא עושה כאן? חשבתי ורעדתי מפחד… קפאתי במקומי ולא הייתי מסוגל לזוז אפילו מילימטר. מבטו של הזקן היה רציני אך שלו, כמו בפעם הראשונה שפגשתי אותו. הוא עמד שם והביט בי, מבטו היה חודר… "מ…מה, מה אתה עושה כ…כאן?!" גמגמתי ולא הפסקתי לרעוד. "מה לעזאזל עשית לי? איפה אני? מה קורה פה?!" "רובי", הוא השיב בקולו העמוק, "כל מה שעבר עליך היה אך ורק לטובתך"… "מה? על מה לכל הרוחות אתה מדבר? מה עשית לי? תגיד לי עכשיו!" צעקתי עליו בשארית הכוח שלי ודרשתי שיסביר לי מה לעזאזל קורה איתי.

"רובי, כשנתתי לך את הבקבוק עם השיקוי אמרתי לך שזה יעזור לך להתמודד עם הקלון. אני רואה שזה באמת עזר, עובדה שהקלון שבמעשיך לא הטריד אותך כלל וכלל. אבל את הדברים החשובים ביותר שאמרתי לך לעשות לא עשית, וזאת הסיבה שאני כאן.
השיקוי שנתתי לך היה שיקוי שיכחה. זה סם שמי ששותה אותו שוכח את כל עולמו למשך זמן מסוים, וכל מה שהוא זוכר זה רק את הדברים האחרונים שקרו לו לפני שתיית השיקוי".
נדהמתי. הייתי בהלם מוחלט… "מה, מה אתה בעצם אומר לי, שכל מה שעבר עלי לאחרונה זה היה סתם?" שאלתי.

הוא המשיך, "בדיוק כך. אני גם יודע שבמהלך המסע שלך הרגשת שצופים בך, נכון? ובכן, זה הייתי אני שעקב אחריך וצפה בך לאורך הדרך. רציתי לוודא שאתה ממלא אחר ההוראות שלי, אבל לצערי את שני הדברים החשובים שאמרתי לך לעשות, לא עשית. אמרתי לך שמה שלא יהיה, אל תשאל שאלות ותמיד תמשיך ללכת. בזמן שהותך בעיירה ביקרת בבית של אישה שחשבת שהיא אשתך. היא ראתה אותך וחשבה שאתה איזה משוגע ונבהלה. אחר כך הגעת לבית של אישה זקנה וערירית שחשבת שהיא אימא שלך. התנודדת כמו שיכור וחשבת שאתה בסביבה המוכרת לך. התעקשת להישאר, לא חדלת לשאול ולתהות, נכנעת לרגשות שלך במקום להתגבר עליהם ולהמשיך הלאה".

"ומה עם אשתי רוני, הבת שלי עלמה ואימא שלי?!" שאלתי בהיסטריה. הזקן המשיך לנאום, "מכיוון שלא שמעת בקולי, אני נאלץ להזכיר לך נשכחות ולחשוף בפניך את האמת. לפני 15 שנים, הורשעת באונס של בתך עלמה ונשלחת למושבת העונשין. מאז הבת שלך חיה בסיוט מתמשך ואיבדה את שפיותה, עד שלילה אחד, כשהייתה בת 16, גופתה נמצאה עירומה באגם כשאבן גדולה קשורה לרגלה. היא לא יכלה לסבול עוד את הטראומה והסיוטים ושלחה יד בנפשה… אשתך רוני שטיפלה בעלמה מאז האונס ועד אותו מקרה, נשברה גם היא ומאז היא נמצאת בבית משוגעים. ואימא שלך, נפטרה לפני חמש שנים".

לא ידעתי מה לומר, החוורתי כמו מת… תחילה הייתי בהלם, אך לאט לאט, הכל התחיל לחזור אלי, מעין זיכרון רחוק מהעבר שנותר עמום, עמוק בנימי הזיכרון… התחלתי להתייפח והרגשתי חסר אונים לחלוטין… "הקשב רובי, השפעת השיקוי עוד לא פגה לחלוטין. בסופו של דבר הזיכרון יחזור אליך, אך למזלך הוא יישאר עמום ועימו גם הקלון. מטרת השיקוי וההוראות שנתתי לך הייתה לחסוך ממך את תחושת הקלון ואת הכאב שבידיעת גורל יקיריך. כעת, כל מה שנותר לך, זה רק ללכת. פשוט המשך ללכת…