לילה אחרון בציריך

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי כמעט תמיד לבד מבחינה זוגית. אף פעם לא הלך לי עם בחורות, עד שלפני עשרים שנה בערך, הכרתי את אשתי ליאת. התחתנו ונולדה לנו בת אחת, ושמה מאיה. ילדה טובה ומוצלחת, אהבת חיי. אשתי ואני אהבנו זה את זו בהתחלה, אבל זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. לפני כמה שנים התגרשנו והילדה נשארה אצלי. וזה לא שליאת לא הייתה בסדר, או אישה רעה, כי אם להפך. ליאת הייתה אדם טוב ואימא טובה למאיה, אבל לצערי לא הצלחנו להסתדר בינינו ובסוף החלטנו שהכי טוב יהיה להפריד כוחות, לטובת כולם.

אני זוכר שעוד בתיכון, היו כמה בנות חתיכות שניסיתי להתחיל איתן ללא הצלחה. אני זוכר אחת מהן, נערה גבוהה, בלונדינית מהממת וספורטאית מצטיינת. היו הרבה בנים שרצו אותה וגם אני. בהתחלה חשבתי שזה חסר סיכוי לחלוטין שנהיה ביחד, היות והיא הייתה אחת המקובלות בשכבה ואני לעומתה הייתי אאוטסיידר לחלוטין. יום אחד החלטתי לאזור אומץ ולגשת אליה בעקבות עצה מחבר. אני לא יודע עד היום מאיפה היה לי אז את העוז לעשות את זה, אבל ניסיתי. כשהצעתי לה לצאת איתי לסרט, היא פשוט הסתובבה והלכה לכיוון ההפוך. כולם מסביב ראו את זה וצחקו והריצו קטעים עוד שבועות אחר כך על הקטע הזה. זה היה מביך נורא ושבר לי את כל תחושת הביטחון המועטה שעוד הייתה לי.

אחר כך בצבא הייתה קצינה אחת, יפהפייה, גבוהה ונאה מאוד שנדלקתי עליה ברגע הראשון. גם איתה זה לא הלך וזה ציער אותי נורא בזמנו. אבל הקטע הגדול בא שנתיים אחר כך…

זה היה כשלמדתי באוניברסיטה, שם היו לי הרבה חברים טובים. בין אותם חברים הייתה בחורה אחת, סיגי. היא הייתה נמוכה ושמנה, מופנמת וביישנית, אבל היו לה פנים עגולות ויפות, כמו של בובת חרסינה מחייכת. היה לה מבט תמים כמו של ילדה וגם אישיות של ילדה. היא הייתה בחורה מאוד תמימה וילדותית וגם ההישגים האקדמיים שלה לא היו מזהירים. אבל ככל שחלף הזמן, התחלתי בהדרגה להיקשר אליה יותר ויותר, לאט, לאט… היינו מדברים המון אחד עם השני. לקראת סוף הלימודים לתואר כבר התחלתי ממש לאהוב את סיגי אהבת נפש. הפעם היה לי יותר ביטחון מבעבר וניסיתי יותר להתקרב. אבל ככל שניסיתי להתקרב, היא רק התרחקה יותר, כאילו היא פחדה ממני. זה היה כואב מאוד, כי אותה אהבתי באמת, עם כל המגרעות שהיו לה. אחרי עוד כמה שנים בודדות, הכרתי את ליאת והשאר היסטוריה. אבל את סיגי לא שכחתי מעולם…

לילה אחד אני מגיע הביתה בשעה מאוחרת. בחוץ ירד גשם, הבית היה מואר באור עמום וחלש. הייתי שם לבד, מאיה לא הייתה בבית. זה היה מוזר, אבל באותו זמן הבית היה נראה לי שונה מבעבר, על גבול הלא מוכר. זה משונה… לפתע צלצל פעמון הדלת. ניגשתי לפתוח ובפתח עמדה שם סיגי. היא לבשה את הז'קט הכחול שלה שתמיד אהבתי, מבטה היה כמו תמיד חולמני וביישני, על גבול האווילי. היא פסעה פנימה לאט וסגרתי את הדלת מאחוריה. "מפתיע שבאת לבקר פתאום" אמרתי, אבל היא לא אמרה מילה ולא זזה כמעט בכלל, רק חייכה. נעמדתי מולה בשקט והיבטתי בה במבט מאוהב. היא נראתה בדיוק אותו דבר כמו אז, אך הפעם משהו היה שונה. זה הרגיש כאילו יש סביבה מין אנרגיה לא ברורה, כאילו יש סביבה מין הילה מלאכית כזאת שמשרה רוגע ומתח בו זמנית. זה מוזר מאוד, חשבתי. המשכתי להביט בה כמו מהופנט.

לפתע היא החלה לפתוח לאט את הז'קט הכחול שלה, כפתור אחר כפתור, עד שנפתח לגמרי. לפני נתגלה זוג שדיים גדולים ויפים. הדופק שלי החל לעלות, לא זזתי מהמקום… היא התקרבה אלי, הושיטה לאט את ידה וליטפה בעדינות את פניי. גם אני הושטתי לאט את ידי אליה וליטפתי לאט את פניה ולאט, לאט, ירדתי למטה עד לחזה השופע שלה. המבט הילדי שלה לא מש לרגע מפניה. הלב שלי דפק כמו משוגע וחשבתי לעצמי שסוף סוף, הרגע ששנים חלמתי עליו קורה עכשיו. היא חיבקה אותי ברכות והצמידה את גופי אליה. התנשקנו לאט בלהט רומנטי ומיד מצאתי את עצמי שכוב על הרצפה והיא מעלי. סיגי נצמדה אלי יותר ויותר ושדיה הגדולים והיפים כיסו את פי ואפי. הרגשתי פתאום תחושת חנק, שאין לי אוויר. היא נצמדה יותר חזק, החזה שלה היה מרוח כעת על כל הפנים שלי וחנק אותי… "סיגי! סיגי!" מלמלתי בקול חנוק, אך היא לא שמעה אותי. הרגשתי שעוד רגע אני נחנק למוות. לא ראיתי כלום יותר, התמונה הייתה שחורה לגמרי…

"אבא! אבא!" שמעתי במעמקי הערפול קול מוכר ועמום שקרא לי. "אבא! אבא!" שמעתי שוב את הקול שעכשיו נשמע מעט ברור יותר. פקחתי לאט את העיניים, ראיתי את פניה של מאיה בתי על רקע של תקרה לבנה. הרגשתי כאבים בכל הגוף שלי… מבטה של מאיה היה עצוב. לא הבנתי לרגע מה קורה בדיוק. הייתי מבולבל… אחרי שתי דקות בערך חזרתי לעצמי ונזכרתי איפה אני באמת. אני שוכב על הגב במיטה, בחדר במלון בציריך. אור אפרפר של בוקר שוויצרי חורפי בקע מבעד לוילון.

"אבא, קום. צריך ללכת. יש לנו נסיעה לעשות", אמרה לי בקול כבד. "נסיעה?" שאלתי בקול רדום בעודי מבולבל מעט וסובל מכאבים שלא מרפים. מאיה הזילה דמעה ואמרה, "שכחת? או שאולי בינתיים התחרטת?" -התחרטתי על מה?" שאלתי בבלבול. "על דיגניטאס", היא אמרה תוך כדי שהיא מתאמצת לחנוק את הדמעות, "זו הייתה החלטה שלך ולמרות הכאב שלי אני החלטתי שאם זה מה שאתה בוחר, אני איתך עד הסוף"…

אז עכשיו זה רגע האמת. הקץ לייסורי מגיע עוד מעט. ביקשתי מהאחיות רק עוד רגע כדי לכתוב לכם את מילים האלה לפני לכתי לעולמים. מאיה ואני נפרדנו כבר ביום שלפני וחגגנו כמו שצריך את הסוף. וסיגי, כנראה בכל זאת אהבה אותי, והיא תמיד ידעה שגם אני אהבתי אותה, אהבתי באמת. היא באה להיפרד ממני כמו שצריך בחלום הלילה האחרון בחיי… שלום אחרון לך מאיה, בתי יחידתי, אהבת חיי. מסרי שלום גם לאימא ותודה על כל הרגעים היפים שהיו לנו יחד. ושלום אחרון גם לך סיגי, האישה היחידה שאי פעם אהבתי באמת. אני מקווה שבלבבכן יהיה מקום למחילה על הצעד שעשיתי, שמרו על עצמכן והיו שלום…