צללים-פרק ארבע:תשמור את זה

דזמונד וקורנליה ישבו על רצפת האבן הקשה. גבם מופנה לאבן הרטובה, דזמונד לא ידע מה לחשוב…, "רגע… אני יריתי עליו אבן?" קורנליה הסיטה עליו את מבטה וחשבה לכמה רגעים. "אמ… אני לא יודעת הגענו לשם כשחצי מהאולם היה הרוס, וולכן נעלם ואתה שכבת ליד כיסא, כמעט מת" דזמונד הסתכל על בגדיו הם השתנו. היה לו מעיל עור ממולא באבק וחתיכות זעירות של לבנים. מתחת למעיל נחה חולצת טריקו ירוקה עם סימן של דוב עליה. הוא לבש מכנסי ג'ינס ומגפיים צמודות. ידו הימנית הייתה חבושה, מזל. דזמונד היה שמאלי "טוב… אז מה עושים עכשיו?" שאל דזמונד. אלביון הסתכל לכיוונו "צודק… צריכים לארוז דברים, הולכים לגלדה" דזמונד לא הבין על מה הם מדברים "נסביר לך כשנגיע לשם" אמרה קורנליה, דזמונד הנהן הם קמו כאיש אחד והתחילו לארוז דברים לתוך תיק העור של קורנליה, כשדזמונד הוסיף לתיק פיסת נייר קטנה אלביון בא עליו וישב לידו. "כן… אני מצטער שהתחלנו ברגל שמאל… אני אלביון. נעים להכיר" דזמונד לחץ את ידו. קורנליה הסתכלה לעבריהם וצחקקה. אלביון הושיט לדזמונד סכין היא הייתה כמו מין סכין כיס כזאת שנעשתה מפלדה ונשלפה בלחיצת כפתור. הכת שלה הייתה עשויה מעץ צבוע צבע שחור, "למה אני צריך את זה?" אלביון הסתכל עליו הוא שם את היד החבושה שלו על היד שבו וא החזיק את הסכין ולחץ על שתיהם. "לא משנה מה יקרה, הסכין הזה נשאר צמוד עלייך" דזמונד מצמצם והכניס את הסכין לכיס שלו "שהיה" הם התחילו ללכת מחוץ למערה. "איפה אנחנו?" דזמונד שאל "אנחנו כמה קילומטרים מהחטיבה שלך ליד המדשאות בערך" דזמונד הוא הסתיר את עיניו ואחרי שפתח אותם הוא ראה קורנליה ואלביון עומדים במקום והתנשמו בכבדות. מולם עמד מישהו מוכר, כובע אפור… חליפת עסקים. דזמונד שלף את סכינו, וולכן עמד מולהם.