24 שברים – סיפור מתח בהמשכים; פרק 3 – בשבריר שנייה

לפרק הקודם:

24 שברים – סיפור מתח בהמשכים; פרק 2 – נקודת אל-חזור

—
–20:30—
האור הלבן במבוא של המרכז הרפואי הפך את עורה החיוור של האישה, שעד לפני רגע שכבה על האלונקה, לפסל שברירי, כמעט לא-אנושי.
היא דידתה לצידו של הגבר שהחזיק בה, חצי נשענת עליו, חצי גוררת את עצמה קדימה, צועד מאחוריהם.
השלושה התקדמו במסדרון הצפוף למחצה.
עובדי צוות חלפו על פניהם מבלי לשים לב אליהם והרמקולים מעליהם פלטו קריאות מקוטעות של רופאים ומספרי חדרים.
"זה בסדר," אמר הגבר שתמך בגופה שלא תיפול והחזיק בכף ידה לאות תמיכה. "הגענו בזמן, פשוט נמשיך".
אף אחד מהשלושה לא פסיפס את המבט הקצר שהעיף לעבר שעון הקיר.
"אם הם בכלל כאן" לחשה האישה.
ללא מילה נוספת, הם פנו לעבר דלפק הקבלה.
פקידת הקבלה, אישה ממוצא רוסי בעלת שיער שיבה, הרימה אליהם עיניים עייפות.
מבטה חלף במהירות על פני האישה הנגררת והגבר שהחזיק אותה.
"בחורה בהריון מתקדם, תאונת פגע וברח" אמר הנהג והצביע על הנגררת. "זה החבר שלה".
"פנימית, קומה שתיים, מסדרון שלישי ימינה" פסקה הפקידה בלי שאלות והצביעה באצבע דקה ויציבה, כאילו עשתה את זה מיליון פעם.
"Merci beaucoup" חייכה הבחורה אליה בעייפות.
השלושה נעו שוב, ובצעד הראשון מהקבלה האישה מעדה ולחשה לאחיה כשהרים אותה "משהו פה לא נכון, היינו כבר אמורים להיפגש".
"טוב, אין דרך חזרה" השיב, גרר אותה וסייע לה לעלות אל מיטה פנויה, כיסה אותה בשמיכה דקה ואז גלגל אותה יחד עם הנהג לכיוון המעלית.
החבר לא עזב את ידה.
כשהגיעו לקומה 2 ויצאו מהמעלית, נעו הלאה בזהירות עד לשלט 'מחלקה פנימית', כאילו חוששים כל פסיעה עלולה להפעיל אזעקה.
איש לא עצר בעדם.
איש לא שאל שאלות.
וזה אולי היה הסימן המדאיג מכולם.
***
–2:30–
הבניין נראה כאילו הוא עומד לקרוס — בלוקים של בטון מתקלפים, מרפסות חלודות, קירות מתפוררים.
בפנים, המסדרון בקומה הרביעית הדיפה ריח של לחות, טחב ועובש, הטיח התקלף מהקירות כמו עור ישן ואור צהוב מהבהב מהנורה היחידה בתקרה.
הדלת של דרה מספר 407 הייתה נעולה.
"ברוס, אנחנו יודעים שאתה כאן," הודיעה מאיה בקול רועד מעט, אבל היא הצליחה להישמע תקיפה. "יש לנו צו ואתה מכותר – פתח את הדלת והרם ידיים, או שנפרוץ אותה ונעצור אותך בעצמנו".
מאיה קלארק, שוטרת-טירונית צעירה בריטית ממוצא מעורב עם עיניים ירוקות, בעלת שיער שטני גלי שהדוק בקוקו, לפי חברותיה, לא הייתה מתאימה מבחינה פיזית להיות שוטרת, מכיוון שהייתה לא מעט 'מלאה' ונמוכה יחסית לאדם הממוצע כפי הגדרתן.
לדעתן היא יותר התאימה להיות גננת או מקסימום מורה.
לא שהיא הסכימה איתן…
דניאל מרקס, מפקד המבצע, גם הוא לא הסכים איתן.
עשרים שנותיו במשטרה של דניאל, שלדעתו גרמו לקמטים חדים בפניו ותרמו להתקרחותו המוקדמת בגיל 43, לימדו אותו להבחין בין צוערים שרוצים להיות שוטרים בגלל שזה נראה מגניב בטלוויזיה ובסרטים, לבין כאלה שיש להם עתיד טוב בשירותי הביטחון.
אין קול ואין עונה מבעד לדלת.
"מה עכשיו, בוס?" שאלה הצוערת את דניאל, בחוסר ביטחון עצמי מופגן.
מאיה הייתה מהסוג השני.
הבעיה שלה הייתה שהיא הייתה חסרת ביטחון עצמי, החשש התמידי שלה שהיא תעשה את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון היווה נקודה לרעתה.
דניאל סרק את הסביבה; מאחור חיפה עליהם השוטר הוותיק והמקצועי קרטיס ויילנד. אדם שחור עור, רחב כתפיים שהיה דרוך עם רובה חצי אוטומטי מכוון לעבר גרם המדרגות.
אף אחד משלושתם לא רצה הפתעות בגב.
הוא דניאל העיף מבט מהיר על הדלת, על הצירים ועל החריצים.
אינסטינקט של עשרים שנה בלחימה בפשע לחש לו שברוס לא ייכנע בשקט.
דניאל חייך "אני אוהב את העקשנים – קדימה הסתער!".
מאיה ניגשה במהירות, הניפה את רגלה ובבעיטה חדה הדלת נפרצה בקול 'בום!'.
השלושה חדרו פנימה, בתנועה מתואמת; דניאל ראשון, מאיה צמודה אליו וקרטיס כיסה את הגב.
סלון הדירה הייתה עלוב: ספה מרופטת שעליה נערמו בגדים מזוהמים, שולחן מתנדנד ועליו פחיות בירה מעוכות, וטלוויזיה ישנה שהפיקה ברקע את חדשות ה-CNN.
ריח חריף של בירה זולה ועובש עלה באפם.
ואז — תזוזה מהירה מהחדר האחורי.
לפני שהספיקו להוציא מילה, ברוס ריילי פרץ החוצה.
שיערו השומני והפרוע שהיה מלוכלך באותה עת ועיניו הבוערות בטירוף, הוסיפו על האימה של דניאל, מכיוון שהאקדח בידו של ברוס היה מכוון ישירות אל החזה של דניאל במרחק של שלושה מטרים.
"זוז צעד אחד — ואני יורה!" הוא צווח ואצבעו רעדה על ההדק.
דניאל הקפיא את תנועתו.
לכולם היה ברור שבמרחק כזה אין לו סיכוי להתחמק מירי.
"הקשב להיגיון ברוס," אמר דניאל ברוגע. "אין לך סיכוי לברוח, ולא כדאי לך להיכלא בהאשמת הריגת שוטר – אל תהפוך טעות אחת למשהו שאין ממנו חזרה".
"לא תכניס אותי לשום כלא, יא חתיכת חרא!" צעק ברוס וידו הרעידה את הרקדח.
מאיה נדרכה, ובחנה את המצב.
היא לא הייתה מול קנה האקדח — אלא בזווית, חצי מטר מצד ימין.
קרטיס תפס עמדה מאחור מוסתר מעט.
היא הנהנה לכיוון קרטיס והוא הנהן חזרה, ואז ירה לאוויר וצעק בקול רם "נשק על הרצפה עכשיו!".
דעתו של ברוס לשבריר שנייה.
וזה היה מספיק עבור מאיה.
היא ניצלה את זווית הירי הלא-ישירה, קפצה הצידה במהירות, שלפה את הטייזר שהיה לה בכיס הצדדי – ולחצה.
שני חוטים התעופפו — פגעו בכתפו ובחזה של ברוס, והוא התעוות בצרחה, איבד שליטה על האקדח ולבסוף הפיל אותו על הרצפה.
דניאל זינק קדימה במהירות, תפס את ברוס, נטרל אותו בבעיטה לאקדח שהתרחק מתחת לספה והפיל אותו לרצפה.
ברוס שכב שם מתפתל ללא הפסק וללא יכולת לזוז.
"הוא שלך" אמר דניאל לקרטיס.
קרטיס התקרב ואז אזק את ברוס מאחורי גבו.
"אף פעם לא אמצא בחור נורמאלי…" סיננה מאיה ואז הצהירה "ברוס ריילי, אתה עצור באשמת שוד חנות תכשיטים בליברטי-סטריט וכעת גם באיום על שוטר, אתה יכול לשמור על שתיקה ואתה זכאי לעורך דין – אך אם תבחר לדבר זה יוכל להזדקף גם לרעתך בבית המשפט".
"עבודה יפה, צוערת," שיבח דניאל. "מעכשיו, את קבועה בצוות שלי".
מאיה חייכה אך מייד הביעה מבט סמכותי ואמרה "תודה המפקד, זה כבוד גדול לשמוע זאת ממך".
דניאל העיף מבט אחרון סביב הדירה.
כשראה מה משודר בטלוויזיה הישנה אמר להם "קחו אותו לניידת, אחזור עוד מעט".
משהו בבטן שלו התהפך.
וזה לא היה בגלל ברוס.
קרטיס הנהן והתחיל להוביל אותו החוצה, אך לפני שמאיה יצאה היא שלחה מבט חטוף לעבר דניאל.
היא לא הבינה שמבחינת דניאל, הלילה הולך להיות ארוך.

המשך יבוא…

24 שברים – סיפור מתח בהמשכים; פרק 4 – רגעי השבר