24 שברים – סיפור מתח בהמשכים; פרק 5 – שברי שתיקה
לפרק הקודם:
—
21:10
החבר יצא מבית החולים ושאף אוויר קריר.
ברמה הטכנית – התוכנית הולכת כמתוכנן… בערך.
אבל בפועל? זה הרגיש רע.
"היכן הם?" הוא מילמל לעצמו וחיבק את עצמו כדי להתחמם. "מדוע הם מתעכבים?".
הוא הלך ברחוב וסקר את האזור והשתדל להתנהג כאחד האדם – ידיים בכיסים, כתפיים שמוטות, גב כפוף קלות, כמו מישהו שעדיין מתאושש.
כל מצלמה מעל דלת, כל רכב שעמד, כל זוג עיניים שננעץ בו – כולם נרשמו אצלו כחשודים.
בצד תחנת אוטובוס נטושה עמד תא טלפון ציבורי ישן וחלוד.
אבל העיקר – הטלפון היה מחובר לקו!
"נקווה שזה בטיחותי…" לחש לעצמו ופסע לעבר התא.
הוא שלף שלושה מטבעות קטן מהכיס הפנימי, הכניס אותם בזהירות וחייג מספר טלפון שידע בעל-פה.
"לפחות זה עובד כמו שצריך" אמר כששמע את הטלפון מחייג.
פעם אחת.
פעמיים.
שלוש.
"הלו?" נשמע קול מהקו השני.
החבר פתח את פיו כדי להשיב – אבל לא הספיק לומר מילה.
משהו כבד, גס עטף את ראשו, וידיים גדולות עטויות כפפות, אחזו בבטנו וגררו אותו משם כאילו היה בובה.
"מממ…!" הצליח החבר להשמיע.
"הלו?" נשמע שוב הקול מהצד השני, הפעם עם שמץ של דאגה.
ואז נשמע 'קליק'.
הטלפון הוחזר למקומו.
החושך ירד עליו בבת אחת כאשר הרגיש חבטה מאחורי ראשו…
***
2:55
גורד‑השחקים של "בלייק טאוור" נבלע בערפל הלילה, קומותיו העליונות דקרו את שמי הלילה כמו חנית. דניאל מרקס חצה את הלובי השקט – רצפת שיש כהה, קירות צבועים בצבע חום, וריח יסמין יצא ממטהר האוויר.
לפני שנכנס לחנייה, הציג את תעודת השוטר בפני המאבטח.
המאבטח הנהן, לחץ על כפתור הרמת המחסום ושב לקרוא את העיתון שלו.
המעלית עלתה לקומה השמינית בשקט שהעלה את המתח בתוך דניאל.
הוא אמר לקרטיס ולמאיה שיש לו עבודה משטרתית שהוא חייב לבצע בעצמו, כעת התחרט שהגיע לבדו.
כשהדלת נפתחה, בריזה קרירה שבאה היישר מהגג הפתוח חבטה בפני דניאל, מה שברפלקס גרם לו לשלוח יד לאקדחו.
הוא יצא אל חלל עצום; תקרה גבוהה, קירות זכוכית מכל עבר, רצפת עץ כהה ומבריקה.
מנורות קיר רבות האירו על רהיטים מודרניים – ספות עור עם ציפית וכרות ירוקות-חומות ופסנתר כנף בצבע לבן.
מרחוק נשמע טפטוף מים, שגרם לדניאל להיאנח ולהרפות מהאקדח.
הוא קיווה שלא יגיע למצב הזה…
דניאל פסע אל מרפסת הגג ממנה נשבה רוח קרה, בריכת ארוכה חתכה את השטח, ובקצה הרחוק מדניאל צפה הדמות אותה הגיע דניאל לפגוש.
צ’ארלי בלייק שחתה אליו באיטיות וחייכה אליו "השוטר מרקס, כמה טוב לראות אותך שוב," היא נעצרה "בוא, תנוח קצת מהעבודה, המים חמימים ויש לי בגד-ים לגברים מתאים למידות שלך".
דניאל נזכר בחדר החקירות הקטן ובנערה שלא הזיזה שריר גם כשהפנסים סנוורו אותה.
צ'ארלי בהחלט השתנתה.
דניאל ניסה להתעלם מלצפות בה "אנחנו צריכים לדבר, צ'ארלי".
הוא לא רוצה לפתח רגשות כלפי מישהי אחרת חוץ מאשתו, בפעם הקודמת זה הגיע לגירושין.
צ’ארלי שחתה אל סולם הנירוסטה, יצאה מהמים, לקחה חלוק לבן שהמתין מקופל על כיסא נוח, כרכה אותו בחופזה וצעדה יחפה פנימה.
שלא כמו דניאל, לא הייתה נראתה על צ'ארלי טיפה של מבוכה.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה.
לפני חמש עשרה שנים, דניאל מרקס היה בלב אחת החקירות המתוקשרות והעדינות ביותר, הקשורות אל צ'ארלי באופן אישי.
תיאודור בלייק, אביה של צ'ארלי, היה איל הון שהחזיק בחברות קש ומבנים פיננסיים לא חוקיים, נחשד בהלבנת הון, שוחד לפקידי ציבור וקשרים עקיפים עם ארגון פשע.
החקירה הייתה מלווה בשתיקות; עדים חזרו בהם, ראיות נעלמו, אנשים שעומתו עם בלייק – התאדו.
רק אחת לא נעלמה – הבת שלו צ'ארלי בלייק.
בזמנו, צ'ארלי הייתה בת 15, שקטה, חדה וחיה כמו נסיכה במגדל בו הם נמצאים כעת.
לדעתו, היא יכולה להיות שחקנית מעולה!
לרגע אחד היא משדרת פגיעות ורגע אחריו משדרת ביטחון עצמי מופרז, רגע אחד נראית שבורה ורגע אחריו נראית שולטת בלוח המשחק.
דניאל נשלח לראיין אותה מספר פעמים בחקירה ההיא, אך משהו בה שיגע אותו: היא שיתפה פעולה, ענתה לכל שאלה, אך מעולם לא הודתה בשום דבר.
היא תמיד השאירה לדניאל תחושה של "אני יודעת הכול על כולם, פשוט לא תוציא את זה ממני".
חודש לאחר תחילת החקירה, תיאודור קפץ מאותו הגג עליו השניים יושבים כעת, בחדר נמצא מכתב בכתב ידו המוריש לצ'ארלי הכול, מכיוון שהיא ילדתו היחידה.
הקירה נסגרה לא מעט זמן לאחר מכן.
כשהיא התיישבה עכשיו על כיסא וסימנה לו לשבת על הספה, הוא לא ידע למה לצפות בחקירה הנוכחית מצידה.
תחבולות ומניפולציות?
איומים?
"אני שמה לב שאתה בוהה בי וזה דיי מחמיא," היא חייכה. "חשבתי שעם הזמן תפסיק לרדוף אחרי רוחות רפאים – אני אמיתית ונמצאת כאן יחד איתך".
"הבנק," פתח דניאל. "המהלך הפתאומי, הפיטורים המפתיעים, ההפגנות… אני צריך להבין מה בדיוק קורה – ומדוע זה מריח לי מסריח".
"אתם לא נחים, הא?" צ'ארלי שפשפה טיפה מים מהזרוע ואז הישירה אליו מבט. "אבא שלי מת ממזמן, התיקים נסגרו. אתה כאן בשביל סיבוב נקמה, או בשביל להציל את העובדים המסכנים?".
"אנשים נפגעים," הוא הסביר. "בפעם הקודמת זה נגמר בלוויה".
נראה שהביטחון של צ'ארלי התערער לרגע, אבל אז היא לקחה נשימה עמוקה "לוויה שהצילה את האימפריה, אבל בוא לא נפתח קברים".
"תוך 72 שעות מישהו, אולי עובד מצוברח, יכול להזמין את הרשות הפדרלית לפיקוח על בנקים והיא תעצור חשבונות ותזמן אותך לחקירה רשמית," אמר דניאל. "אם תשתפי פעולה עכשיו איתי, ייתכן שניתן יהיה למנוע קריסה פומבית".
צ'ארלי קמה וניגשה לארון "בירה?".
דניאל נעמד "כבר יש לי קצין סיכונים שפוטר לפני כמה דקות, הוא התקשר כשנסעתי לכאן וביקש חסינות".
צ'ארלי מזגה לכוס זכוכית "אל תאמין לכל אחד, דניאל. במיוחד לעובדים מפוטרים – אולי יש סיבה טובה שבגללה פוטרו, כמו אי-אמינות".
"תני לי לשאול אותך כמה שאלות עליהן תעני בכנות," מבקש דניאל. "תחשבי על זה: את מקבלת הזדמנות לעשות ניקוי אורוות, וכך תהיי רגועה יותר כאשר המשטרה תיכנס לעסק".
צ’ארלי גיחכה לראשונה ״ניקוי‑אורוות? אתה רועה צאן או שוטר?״.
"זה לא מצחיק" נזף דניאל, למרות שזה דווקא כן הצחיק אותו. "בואי נעשה את זה פשוט: עני לי רק על השאלה – כיצד את עומדת לשלם את כל הפיצויים לכל העובדים שעומדים להתפטר?".
צ’ארלי חייכה, כאילו נהנית מעצם הניסיונות שלו ללחוץ "דניאל, תחשוב על זה כך," אמרה בקול רך מידיי לטעמו. "הכסף איננו הבעיה. מה שחשוב הוא השאלה – מי באמת מתכוון לקום ולעזוב ומי רק מנפנף באיום הזה כדי לקבל תשומת לב?".
"אני שואל על פיצויים קונקרטיים," הוא התעקש. "על מימון".
"ואני עונה לך," עקצה. "ברגע שמישהו חותם על טופס היציאה, המערכת יודעת מה לעשות. לא צריך שאני אפרט כל קו בטבלה. מי שמבין במשחקים, יודע שיש קלפים שצריך לשמור לעצמו,". היא הטתה את ראשה והמשיכה "אתה הרי לא רוצה לחשוף את כל הקלפים שלך, נכון, דניאל?".
"זה לא משחק פוקר, צ’ארלי," נאנח. "אני מנסה למנוע אסון שמוביל לכדורים במצח של אנשים לחוצים".
"תמיד עם הדרמה," היא הרימה כתפיים, לגמה והמשיכה "כדורים, לוויות, אסונות—אתה בטוח שנשארת במשטרה ולא עברת לתסריטאות?".
"כשיש חורים בסיפור, לפעמים יש גם חורים באנשים" החזיר לה.
צ'ארלי הרימה גבה "זה איום?".
דניאל שילב את ידיו "לא, זאת רק אזהרה".
היא נאנחה "דניאל, יש לי יום עמוס מחר ואני צריכה לסיים את הספורט ואז לישון, אז אם אין לך צו מעצר או משהו כזה – אני מבקשת שתלך".
דניאל לא זז מייד, אלא בדק אם זאת עוד הצגה או שבאמת התעייפה.
פניה לא הביעו עייפות – אלא ייאוש.
"טוב," הוא מכיסו שלף מכיסו כרטיס מקומט והושיט לה "זה מספר הטלפון שלי, תתקשרי אם תרצי לדבר".
צ’ארלי הנהנה ולקחה ממנו את הכרטיס "לילה טוב".
"לילה טוב צ'ארלי," הוא השיב. "בהצלחה רבה, ובבקשה תשמרי על עצמך".
צ'ארלי הסתובבה לכיוון הבריכה ודניאל צעד לעבר המעלית.
שניהם ידעו שזה עוד לא נגמר.
המשך יבוא…
תגובות (0)