24 שברים – סיפור מתח בהמשכים; פרק 6 – שבר לב
לפרק הקודם:
—
21:15
הנהג הסתכל על הדלת הסגורה.
היא נטרקה לפני כמעט חצי שעה, אבל נדמה שעברו שעות.
רק נשימותיה הכבדות של האישה הפצועה, וחריקת הפלסטיק של המזרן מתחתיה כשניסתה למצוא תנוחה נוחה הפרו את השקט.
"אולי הוא הסתבך?" שאלה האישה בדאגה.
"או שאולי הוא לא חוזר" נאנח הנהג.
"אל תעז לומר את זה!" התרגזה האישה. "ואל תפתח פה לשטן".
הוא לא השיב אלא התחיל לפסוע מצד לצד ליד הדלת ולבסוף התכופף להציץ בחור המנעול.
בית החולים נראה כרגיל, שום דבר לא נראה מחשיד.
"הוא אמר שהוא הולך לברר משהו," מלמל. "לא שייקח לו נצח".
היא התנשפה.
"אין לנו תכנית ב'" היא אמרה "לך יש?".
הנהג אגרף את ידו "זאת הייתה טעות להצטרף אליכם".
"אז למה עשית את זה?" היא חייכה.
הנהג עמדה להשיב אבל אז קראה הבחורה בכאב.
"אולי תצא לבדוק?" הציעה.
"ואם יקרה לי משהו?" השיב. "איך תסתדרי?".
הדלת נפתחה.
הם קפאו בפני הדמות שעמדה בפתח "טוב לראות אתכם… חיים".
—
3:05
השעה הייתה אחרי שלוש לפנות בוקר כאשר ד"ר בן רדפורד יצא אל החנייה התת-קרקעית של מרכז רפואי ברוקלין.
הוא עמד להתחיל לדבר עם עצמו — הרגל מגונה שהוא פיתח כשניסה לתרגל שיחות עם הורים מודאגים, אבל כאשר ראה אחות מתקרבת לאזורו השתתק כדי להיראות נורמאלי.
בן היה גבר גבוה, עם מבנה גוף שפעם היה אתלטי ועכשיו, בגיל ה-30 המאוחרות, פשוט תמיד במראה שמייצג 'אני עייף'. לא שמן, לא רזה – אלא עייפות.
שיערו היה קצוץ בצבע חום בהיר, עיניו היו כחולות שתמיד הביעו עייפות, אך הוא תמיד היה דרוך ושם לב לפרטים שאחרים מפספסים.
זה חלק מהתפקיד…
ביד אחת החזיק בן את תיק הרופא שלו, ובשנייה שלף את המפתח של המכונית.
המשמרת שלו הסתיימה לפני עשרים דקות, אבל הוא היה חייב לפני הנסיעה הביתה את אסקפיזם הקפה הקבוע כדי להירגע ולהתרכז בנסיעה.
תינוק עם חום גבוה, ילדה עם פריחה מסתורית, אם צעירה שצעקה על צוות שלם כאילו הם אחראים לכל מערכת הבריאות בארה"ב.
לא יום יוצא דופן…
קייט תצפה שהוא יחזור כבר.
וליאם… ליאם כבר לא שותה בקבוקים, אבל עדיין מקיץ בצרחות בחמש בבוקר.
במשמרת הזו לא קרה שום דבר דרמטי במיוחד – אבל בן הרגיש עייף כאילו יצא מחדר כושר, עייפות מהסוג שאפילו קפה כבר לא מזיז לה.
הוא עלה למכונית — טויוטה ישנה אבל אמינה ונשען מעט אחורה במושב כשעיניו צורבות מעייפות.
בניו יורק, נסיעה של חצי שעה בלילה אמורה להיות חלקה.
הוא הדליק את הרדיו חיפש משהו קליל, אבל הכול נשמע רעשני או מדכא מידיי.
בסוף בן כיבה את המוזיקה, הידק את האחיזה בהגה למרות שידיו רעדו מעייפות והתניע.
בצד ימין נצנץ שלט של דיינר פתוח ולרגע שקל לעצור לעוד קפה, אבל מייד לאחר מכן עצר בעצמו.
קייט בטח ישנה, או אולי עדיין ערה ונרדמת מול הטלוויזיה בלי לשים לב, וליאם הקטן… אולי הוא יתעורר בקרוב שוב באמצע הלילה.
הוא חייב להיות שם, לא להיעלם לקייט כשזה קורה.
למרות שליאם רק בן שנה וחצי, ולמרות שכל ערב בן מבלה איתו לפחות שעה, הוא הרגיש לפעמים כאילו הוא מחמיץ אותו, כאילו ליאם גדל קצת בכל פעם שהוא מסובב את הגב.
הוא נזכר את התחושה בידיים בפעם הראשונה שהרים את ליאם. איך הבטן הקטנה שלו עלתה וירדה.
עם העבודה הזאת ועם השעות שאין להן התחלה או סוף – איפה הוא בכל זה?
"אני רופא טוב," אמר לעצמו. "אבא טוב ובעל… בסדר גמור יחסית".
כך הוא קיווה.
קייט השתנתה מאז הלידה.
היא לא השתנתה לרעה – פשוט… נהייתה אחרת.
פחות מהירה, יותר זהירה, לפעמים שותקת בלי הסבר…
הוא תפס את עצמו הרבה פעמים שואל "את בסדר?" והיא רק הנהנה.
בן תיכנן לקחת חופש בסוף החודש, הם ילכו יחד לפארק והוא יארגן להם שם פיקניק משפחתי.
במקום לוחות משמרת וטלפונים – יבואו כריכים, כוסות קפה או משקה אחר לבקשת קייט ושמשייה.
כשהגיע לרמזור הביט בשעון – השעה כבר 3:12.
עוד כמה דקות ייכנס בשקט, יתקלח, יזחל למיטה ואם יתמזל מזלו וליאם לא יעיר אותו – יישן כמה שעות.
הכביש הפך מוכר יותר ככל שהתקרב לאזור שלהם.
פנסי הרחוב, השלטים, הסמטאות והחנויות הקטנות קיבלו את פניו בכניסה לשכונה.
לפעמים היה נדמה לו שהוא היחיד שעירני באזור הזה בשעות האלה…
בן פנה לשביל הקטן שבו עמד הבית שלהם – דופלקס ישן בצבע חום דהוי, עם שלוש מדרגות עץ חורקות שמובילות לדלת.
חלונות עם תריסים ישנים היו בצדדים וגינה קטנה שמלאה בעציצים בה קייט טיפלה, הייתה בחזית הבית.
קייט תמיד אמרה שצמחים אינם צריכים הבנה – אלא אהבה.
הוא חשב על קייט כשהחנה את המכונית: קייט, הייתה בדיוק ההיפך ממנו במראה; קטנה, דקת גיזרה, שיער שחור ארוך, שבדרך כלל אספה ברשלנות על הראש, עיניים ירוקות.
לפני שנה וחצי, היא הפכה לאמא והוא הפך לאבא.
כמוהו, היא תמיד הייתה חדת מחשבה, אפילו כשהייתה עייפה.
בן הסתכל עליה לפעמים ותהה איך לעזאזל היא מצליחה לדעת הכול, להיות עם ליאם, לנהל חשבונות, לשלוח מיילים לבנק, ולזכור שגם נייר הטואלט נגמר.
הוא לא אמר לה מספיק שהוא מעריץ אותה.
בן כיבה את המכונית בזמן שחשב שוב על ליאם: הוא נראה כבר כמו בובה של מטר בקושי, עיניים חומות גדולות, לחיים עגולות ושיער בלונדיני שאין לו מושג אם הצבע בא ממנו או מקייט.
הוא נמנע מלהאמין לאפשרות שיש עוד מישהו בתמונה, קייט הייתה מספרת.
בן לקח את התיק, נעל את המכונית, צעד אל דלת הבית בשקט, סובב את המפתח בזהירות כדי לא להעיר אף אחד.
הריח של הבית קיבל את פניו מייד – ריח של עוגיות אפויות.
בפנים היה חשוך, פרט לאור הלילה הקטן שפיזר אור רך מהמטבח.
הוא הניח את התיק על השידה, ונכנס אל תוך הסלון, שם על השולחן הקטן הייתה כוס חצי ריקה – כנראה תה שקייט התחילה לשתות ולא סיימה.
הטלוויזיה דלקה על מצב שקט בערוץ ה- CNN וקייט ישנה על הספה כשידה אוחזת בפלאפון.
לאט פסע אל החדר של ליאם כדי לבדוק מה המצב; הדלת הייתה חצי פתוחה, האור הירקרק של מנורת הלילה בצורת כוכב התפשט על הקירות בצבע תכלת.
המיטה של ליאם הייתה נמוכה ועל הקיר היה מדף צעצועים מומלצים לגילו, והוא ישן בה ברוגע.
בן עמד שם כמה שניות, סגר את הדלת מאחוריו אך אז הרגיש יד מוכרת על הכתף שלו "אנחנו צריכים לדבר, בוא לחדר".
זה לא נשמע טוב…
הוא ציית, הסתובב והלך אחרי קייט.
קייט התיישבה על המיטה והביטה על השטיח בעצב.
בן התיישב על רגליו מולה והביט בה בדאגה "מה קרה, מתוקה?".
קייט שתקה כמה רגעים ואז נשמה עמוק "פיטרו אותי מהבנק".
בן מצמץ "מה זאת אומרת?".
"הבנק…" היא הסבירה. "שלחו לי הודעה. בלי שיחה ובלי התרעה מראש. רק SMS שכתוב בו 'תודה על השנים שלך, אבל לא נוכל להמשיך להעסיק אותך, פיצויים יינתנו'".
בן אגרף את ידו "איך הם מעזים…?!".
"עשו את זה לעוד עובדים," קייט ממשיכה. "הבעלות עוברת לצ'ארלי בלייק, והיא טוענת שאימהות טריות הן 'משקל עודף'".
הוא התיישב לצידה "מתי זה קרה?".
"לפני כמה שעות. הייתי עם ליאם כשסיימתי להביא לו לאכול, ואז פתאום ראיתי את ההודעה הזאת," היא התייפחה שוב ואז המשיכה. "חיכיתי שתסיים את המשמרת… חשבתי להתקשר, לכתוב… אבל היית בעבודה, ולא רציתי להכביד עליך".
בן הביט בה "קייט… זה לא להכביד. את לא לבד בזה".
קייט נאנחה "אבל ככה זה מרגיש! כאילו אני לבד! כל היום אני עם ליאם, כל היום אני מתפקדת — קונה, מבשלת, מתמודדת עם פקידים אידיוטים ועם מטלות שנופלות עליי כי אתה לא פה…" היא עברה להביט בו "אני יודעת שאתה עובד קשה, בן. אני באמת יודעת. אבל לפעמים אני מרגישה כאילו אני טובעת ואתה לא רואה את זה".
בן שתק.
הוא רצה לומר שהוא שם ושהוא מעריץ אותה – אבל לא אמר.
במקום זה, רק החזיק את ידה.
"ישבתי אחר-כך מול CNN כי רציתי לברוח קצת מזה," היא המשיכה. "הייתה שם כתבה על הפגנה של עובדים שפוטרו. ראיתי עובדים שאני מכירה צורחים על המצלמות ואנשים עם שלטים… ואני? יושבת על הספה עם ליאם ומרגישה כמו כלום!".
בן לא ידע מה לומר, אז השיב "טוב שנשארת".
"אני מרגישה שאני קורסת," אמרה קייט והביטה שוב למטה. "לא רק בגלל הפיטורין. בגלל הכול. כאילו… אין לי שליטה על החיים שלי. אני אמא, אני בת זוג, אני מבשלת, אני מחייכת כשצריך… אבל מי אני בכלל עכשיו? מתי פעם אחרונה עשיתי משהו רק בשבילי?".
היא הרימה את מבטה אליו "לפעמים אני מרגישה שאני על הקצה ושתכף אני אתפורר".
בן הושיט יד ונגע בלחי של קייט "באמת לא ידעתי שכך את מרגישה. לא אתן לך להישאר ככה"
היא משכה בכתפיה "ומה תעשה? תעבוד פחות?".
"לא יודע…. " אמר והחל להריץ רעיונות "אולי נבנה לוח זמנים חדש? אולי נבקש עזרה מאמא שלי או מאחותך? אולי תמצאי זמן לעצמך כמו שיעורי יוגה או כתיבה שאני זוכר שאת אוהבת, ואני אישאר?".
היא הביטה אליו "זאת רק התעלמות זמנית מהבעיה, שתגרום גם לך לקרוס".
צלצול הטלפון הסלולארי של קייט הקפיץ אותם.
בן הביט על הצג "זאת היא".
"תענה אתה," אמרה קייט. "אין לי כוח לשמוע אף אחד כרגע".
הוא הנהן, לחץ על המקש והצמיד לאוזנו 'הלו?… כן, היא קיבלה את ההודעה, אנחנו בדיוק מדברים על זה…" אחרי כמה שניות אמר בפליאה 'מה הוא אמר?!'.
קייט הביטה בו באי-הבנה.
'אנחנו נחכה' השיב וניתק.
הוא נשאר לשבת ורק הביט בסלולארי, עדיין מעכל את השיחה.
"בן, מה היא רצתה?" חקרה קייט.
הוא הביט בקייט "היא רצתה שניפגש עם מי שאני מנסה כבר המון זמן הזדמנות לתת לו אגרוף לפנים," הוא גיחך. "כנראה שעכשיו אוכל לעשות זאת.".
"איתו?" היא הרימה גבה. "מה לעזאזל הוא קשור עכשיו?".
"נחיה ונראה…" הוא נאנח. "הם בדרך".
המשך יבוא…
תגובות (0)