24 שברים – סיפור מתח בהמשכים; פרק 7 – השוברים
לפרק הקודם:
—
21:30
זרם קר ומפתיע של מים על פניו, הקפיץ את החבר וגרם לו להשתעל ולהתנער ולבסוף לפקוח את עיניו.
העולם סביבו נראה כמו תפאורה בסרט זול: קירות סדוקים, תקרה נמוכה שצבעה התקלף, וחלון פינתי שחשף שמיים מנוקדים באורות רחוקים, ורמז שהוא נמצא בקומה גבוהה.
עליית גג?
מגדל נטוש?
רוח קרה נכנסה מהחריץ שבזכוכית והעבירה בו צמרמורת, לא רק בגלל הקור – אלא בגלל התחושה הברורה שהוא לא לבד.
ארבעה גברים עמדו מולו.
כל אחד מהם נראה כמו מישהו שלא כדאי להיתקל בו בסמטה אפלה.
הראשון היה בעל עיניים כהות, עמד בזקיפות וסובב אקדח בין אצבעותיו בקלילות, כאילו זו פעולה שהוא עושה מתוך שעמום. השני היה מגולח למשעי, וניקה באיטיות סכין ארוכה במפית בד כמו שף. השלישי היה גבוה ולעס מסטיק בקול רם, נראה שמשועמם.
הרביעי היה המרתיע ביותר: הוא ישב בידיים שלובות והביט ישירות לתוך עיני החבר.
הם חיכו בדממה, בתנוחות נינוחות מדי – כאילו זו לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה.
כשניסה החבר לזוז, גילה שגופו קשור בשרשרת ברזל המחוברת לקיר שמאחוריו וידיו היו תלויות מעל לראשו.
החבר בלע רוק יבש וניסה לשמור על קור רוח – דבר שקשה לבצע כשהראש כואב, הידיים תלויות והחיים כנראה תלויים במה שיאמר.
הוא לא ידע מי האנשים האלו, אבל דבר אחד היה בטוח: הם מחכים שהוא יאמר משהו.
"אמ… היי לכם" חייך.
"היי גם לך," חייך אליו הרביעי. "אותי אתה יכול לכנות בשם 'היטר,'" אמר ואגרף את ידיו "עם מי יש לי הכבוד?".
"אני? סתם אדם מהרחוב," הצביע החבר באצבעותיו על עצמו ככל שיכל. "סתם אזרח פשוט. ביקרתי חברה בבית חולים".
"אה, נכון, הבחורה שבהריון שנפצעה, אני יודע עליה," גיחך היטר. "אל דאגה, היא מטופלת ברגע זה, וגם מי שאיתה".
החבר נכנס ללחץ והתפרע "לא! אל תעשה להם כלום!".
היטר לא הגיב מייד אלא קם באיטיות מהמקום שבו ישב "בסדר, הירגע, עדיין לא קיבלתי טלפון לאישור… לכן אני יכול לבטל את הבקשה," הוא התקרב מעט והמשיך "יש לך הזדמנות למנוע הרבה כאב עבורם וכאב ראש עבורי לנקות אחרי אנשיי, אתה רק צריך לשתף פעולה".
"אני אשתף פעולה," נאנח החבר בפנים מובסות "אני מבטיח".
"מצוין!" אמר היטר ומחא כפיים כאילו יתחילו משחק חברתי. "אם כך, בוא נתחיל בשאלה הראשונה שלי – מי אתם?".
—
3:20
הקזינו בלאס וגאס נצץ, כאילו נבנה במיוחד למגנט אנשים להיכנס אליו.
המקום נקרא "Mirage Club", והוא היה הרבה מעבר למה שהשם המרגיע רמז.
קומת כניסה עצומה התקרה הגבוהה כוסתה בתקרה מנצנצת, שנראתה כמו שמיים זרועי כוכבים עם אפקטים מתחלפים שנעו באיטיות, מזרקות זכוכית בצדדים ירדו ממנה כמו גשם ושטיחים בגווני שחור, אדום וזהב היו פרושים בכל מקום.
מוזיקת ג'ז חלשה וריחות של ויסקי וסיגריות עלו מכל פינה.
עשרות מכונות מזל ושולחנות משחקי הימורים היו מפוזרים בקזינו, קולות של מטבעות וקוביות, צחוק, קריאות ניצחון, אנחות ובכי באו מכיוונם.
מאבטחים לבושים בחליפות כהות עמדו בפינות, ונראו יותר כמו מתנקשים מאשר כמו אנשי ביטחון.
מצלמות קטנות כמעט בלתי נראות, עקבו אחר כל תנועה כדי ששום דבר לא יקרה פה בלי שמישהו ידע.
קאמיל, ששיערה היה אסוף מאחורי ראשה, פסעה פנימה בביטחון, השמלה השחורה שהדגישה את גזרתה התאימה למשימה, שיערה החלק היה אסוף למחצה.
מבטה שידר שהיא לא כאן בשביל הכיף.
לעומתה, אית'ן נכנס ושידר כאילו הוא שייך למקום. הוא לבש חליפת טוקסידו מחויטת היטב וענב עניבת פרפר רפויה.
בידו כוס וויסקי אמריקאי עם שתי קוביות קרח, והוא חייך לכל מי ששם לב אליו.
"אני מקווה שאתה יודע איפה הוא," מלמלה קאמיל. "אין לנו זמן".
"אל תדאגי, הכול מתוכנן," הוא ענה בשקט, "פשוט תלכי לפי התוכנית שלי והכול ילך חלק".
היא עצרה "יש תוכנית? אמרת שאתה מכיר מישהו שיכול לעזור. לא יותר!".
"תסמכי עליי" הוא חייך.
היא כבר הפסיקה לספור כמה פעמים שמעה אותו אומר את המשפט הזה…
הם עברו לייד שולחן בלאק ג'ק שבו גבר מבוגר ניסה לשכנע את הדילר שהוא צדק, דילרית צעירה חייכה חיוך מקצועי שמסתיר רחמים.
כשעברו את רחבת הרולטה, עיניה של קאמיל סרקו את הקהל.
מעל לשולחן פוקר גדול תחת תאורה קלושה, ישבו שנים-עשר גברים ונשים שהביטו בעוינות אחד על השנייה.
"אחד מהם הוא החבר שלך?" שאלה קאמיל בלחישה חדה.
"אולי, כי לא הייתי מגדיר אותו כ-'חבר'," אמר אית'ן, והביט על גבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייו שלבש ג'קט ירוק כהה.
נראה שהוא מרוכז במשחק ועיניו הביטו לכל שחקן כדי לצוד מבטים מסגירים.
קאמיל דרכה על אית'ן עם העקב שלה "אתה רוצה להגיד לי שהכנסת אותנו לקזינו, רק בגלל 'אולי'?".
"אה… כן?" ניסה אית'ן.
"לך לעזאזל!" היא ירקה.
אבל הם המשיכו לצעוד כי כבר לא הייתה דרך חזרה, וחיכו עוד זמן ממושך עד שהאיש פרש מהסיבוב וראה אותם.
"אית," אמר האיש ולחץ את ידי אית'ן חזק מידיי.
"ג’ק" השיב אית'ן.
"חשבתי שאתה מת," אמר ג'ק. "אני רואה שטעיתי".
"אני… שמח לשמוע" אמר אית'ן.
נראה בבירור שהם לא חברים טובים.
מבטו של ג'ק עבר אל קאמיל "מי החברה היפה שלך?".
"לא חברה," תיקנה קאמיל. "שותפה לעסק, ורצינו להציע לך להצטרף".
"קרא לזה… משחק" אמר אית'ן.
ג'ק גירד את סנטרו ואז אמר "המשחקים הפרטיים שלי נעשים במקום… שקט יותר".
הוא שלח קריצה למאבטח שעמד בפינה ואז פנה לכיוון גרם מדרגות אחורי.
אית'ן וקאמיל החליפו מבט ולבסוף הלכו אחריו.
הם לא שמו לב למצלמות שעקבו אחריהם בכל רגע נתון מאז שנכנסו לקזינו.
המשך יבוא…
תגובות (0)