הטעם במסע החיים.

איתן מעולם לא היה יוצא דופן. נולד עם ממוצע כישרונות, ממש כמו רוב בני האדם. לא ספורטאי מחונן, לא מוזיקאי וירטואוז, אפילו לא מצחיקן נולד. הוא היה איש טוב, חרוץ, אך נעדר את אותו ניצוץ מיוחד שגרם לאנשים לעצור ולהתפעל. במשך שנים, הדבר היחיד שייחד אותו היה הקנאה השקטה שקיננה בו. לא קנאה רעה, כזו שרוצה להרוס, אלא קנאה כזו שנובעת מהערכה עמוקה לכישרון. ככל שגדל, ופלטפורמות כמו יוטיוב וטיקטוק הציפו את חייו, נחשף איתן לאין ספור מופעים של גאונות אנושית – נער בן 12 שמנגן קונצרטים על גיטרה כאילו נולד עם הכלי ביד, רקדנים שמבצעים תנועות בלתי אפשריות, ואנשים שמצליחים לעשות דברים שנראו לו, בן האנוש הפשוט, כקסם טהור.
בלילות, לפני שנרדם, היה איתן מדמיין. הוא לא ביקש עושר או כוח, אלא רק דבר אחד: היכולת לספוג כישרון. כל כישרון שייחשף אליו – יטמע בו. ריקוד מסובך שראה בטיקטוק?תשוקה לדעת לבצע אותו. מישהו עושה סלטות באוויר? בום, שהוא ירגיש שהוא טוב יותר, ולבצע בפרפקציוניזם מדהים. שמיעה אבסולוטית, זריזות ידיים של קוסם, קליעה למטרה תוך כדי תנועה – הכל, אבל הכל.
והנה, בוקר אחד, התעורר איתן והרגיש שינוי. הוא לא ידע להסביר זאת, אבל משהו בפנים היה שונה. הוא פתח את טיקטוק כהרגלו, ולחץ על סרטון של רקדן ברייקדנס שמבצע פליק פלאקים מסובכים. תוך כדי צפייה, הוא חש זרם חזק עובר בגופו, כאילו אלפי נוירונים מתחברים במוחו, סופגים כל פרט. הוא קם מכיסאו, וללא כל מאמץ, ביצע את אותן תנועות מורכבות בדיוק מוחלט, טוב יותר מהרקדן שבסרטון. לרגע חש בלבול, ואז השתלט עליו הלם מהול בהבנה: משאלתו התגשמה.
חייו של איתן הפכו למסע בלתי פוסק של ספיגת ידע וכישרונות. הוא צפה בסרטונים של שפים מישלן והכין ארוחות גורמה תוך דקות, למד 12 שפות זרות רק מלהאזין לדוברים, והפך למוזיקאי וירטואוז בכל כלי נגינה. הוא היה יכול להטיל קלף למרחק של 100 מטרים ולחתוך תפוח לשניים, או לזרוק כדורסל ממרכז המגרש ולפגוע בול. הוא שלט בכל אמנות לחימה, ידע לתכנת את הקוד המורכב ביותר, ואפילו הפך לשחמטאי על, רק מלהתבונן במשחקים.
אבל עם הכוח העצום הזה הגיעה גם תחושה מוזרה, ריקנות מסוימת. איתן, שהיה פעם מלא בקנאה סמויה, הפך לאדם שאין לו למה לשאוף. איפה נגמרת השאיפה האישית כשכל דבר נמצא בהישג יד? הוא ניסה להשתמש בכישרונותיו למען אחרים, הקים ארגוני צדקה, לימד ילדים מחוננים, אבל זה לא מילא את החלל. ההתלהבות הראשונית מכל כישרון חדש הפכה להרגל, ואז לשגרה.
כשאיתן הגיע למקום של אנשים רגילים, הוא עורר עניין עצום. בעיני האנשים, הוא היה תעלומה מהלכת. הם ראו אדם שיכול לעשות הכל, בכל תחום, ללא מאמץ. פעם אחת, בבית קפה שכונתי, איתן שמע קבוצת חברים מדברים על טורניר קליעה למטרה בפאב המקומי. אחד מהם התגאה בקליעותיו, אחר התייאש מחוסר יכולת. איתן חייך. הוא יכול היה לנצח את כולם בעיניים עצומות. אבל משהו עצר בעדו. הוא הבין שכל הכיף, כל המתח, כל ההתרגשות, נובעים דווקא מהמאבק, מהשאיפה, מהכישלון. איתן ידע שהוא ינצח, וזה הפך את כל העניין לריק מתוכן.
הוא התיישב בשקט, לגם מהקפה שלו, והאזין לשיחה. הייתה שם התלהבות אמיתית, אכזבה אנושית, תקווה. דברים שאיתן, עם כל כישרונותיו, כבר לא מצליח לחוות.
איתן, שהיה פעם ריק מכישרונות, הפך לאדם עשיר בכישרונות, אך ריק מדבר מהותי יותר: מהמאבק, מהצמיחה, מהתהליך שבין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום. הוא היה פשוט כבר ביעד, ללא מסע. ומהו אדם ללא מסע?