המרדף לשלמות.

כולנו בני אדם, מהלכים בעולם הזה עם תחושה שאנחנו נוצצים כמו כוכבים בשמי הלילה, כאילו כל מבט מופנה אלינו, כל לחישה היא על ההוד וההדר שלנו. אבל עמוק בפנים, כמו ציפור שמתהדרת בנוצותיה או אריה שמנער את רעמתו, אנחנו מתעסקים בפרטים הקטנים – הבגד, הנעל, הציפורן המעוטרת – בטוחים שזה מה שיהפוך אותנו למרכז היקום. ואז, כמו תעתוע של החיים, מגיע הרגע שבו אתה מבין: אף אחד לא באמת מסתכל. חוץ, אולי, על מי שכלל לא ניסה.

אתה נכנס לחדר, הלב שלך דופק, כי אתה יודע שהחליפה הזו – הו, החליפה הזו – היא יצירת מופת. בחרת אותה אחרי שעות של מדידות, התייעצויות עם המוכר, והשוואות בין שלושה גוונים של כחול שנראים זהים לכל אחד חוץ ממך. השילוב עם החולצה בצבע הזה, ש"ממש מוציא את העיניים שלך", והעניבה שקשרת בדיוק של מנתח מוח – זהו, אתה גונב את ההצגה. אתה צועד לאט, נותן לכולם זמן לספוג את הזוהר שלך, ובמוחך אתה כבר מתנצל בפני חתני השמחה: "סליחה, לא התכוונתי להאפיל עליכם, פשוט זרקתי על עצמי משהו לכבוד האירוע." אתה מרגיש כמו מלאך שירד מהשמיים, מדגמן בשעות הפנאי עבור מותג יוקרה. אתה בטוח שכל עין בחדר עוקבת אחריך, שכל שיחה סביבך היא על "מי זה הבחור הזה בחליפה המושלמת?"

לידך, היא עומדת, עם שמלה שחשבה עליה שבועות. כל קפל בה תוכנן, כל נצנץ תפור בדיוק במקום ש"יחמיא לגזרה". היא מחזיקה את היד שלה בזווית מסוימת, כי הציפורן הבנויה של הקמיצה – זו עם הסמיילי הקטן ששילמה עליו מאות שקלים – חייבת להיראות. היא מרגישה שהציפורן הזו היא הצהרה, שהיא הפכה אותה לדוגמנית של רגע, שכל החדר בטח שם לב איך האור משתקף מהג'ל המבריק הזה. היא מסתובבת, מחייכת, בטוחה שכולם מדברים עליה, על הסטייל שלה, על ההשקעה.

ואתה רואה אותו שם, בפינה, הבחור עם הנעליים החדשות. הוא בחר אותן כי הן "הכי איכותיות בחנות", הכי יקרות, הכי "וואו". הוא צועד כאילו הוא על מסלול דוגמנות, מרגיש שהנעליים האלה צועקות "אני מישהו". הוא מסתכל סביב, מחפש את המבטים שיאשרו לו שכולם שמו לב, שכולם יודעים שהוא השקיע. הוא חושב לעצמו, "אולי אני קצת מוגזם, אבל תראו את הנעליים האלה – הן שוות כל שקל."

אבל אז, בין כל הכוכבים המדומיינים האלה, נכנס הוא. הרווק התפרן, הסטלן, המרושל, זה ששכח בכלל שהיה אירוע עד לפני שעה. הוא זרק על עצמו חולצה לבנה ששלף מסל הכביסה – היא הייתה מלמעלה, עוד לא הסריחה לגמרי. מכנסי ג'ינס פשוטים, קצת מקומטים, ונעלי הרים מגושמות שלא ראו מברשת מאז הטיול האחרון שלו. הזקן שלו? הוא קיצץ אותו בחיפזון עם מספריים, והשיער? נו, הוא סירק אותו עם הידיים אחרי מקלחת של חמש דקות. הוא נכנס, ידיים בכיסים, קצת מובך כי הוא מרגיש כמו הומלס לעומת כל הזוהר סביבו. הוא בטוח שהוא נראה כמו מישהו שהגיע בטעות.

אבל משהו קורה. העיניים בחדר – אלה שבאמת מסתכלות – ננעלות עליו. יש בו משהו, אולי השלווה הזו של מי שלא מנסה, אולי החיוך הלא מודע שהוא זורק כשהוא מדבר עם מישהו. אולי זה דווקא הבלגן הזה, השיער הפרוע, החולצה הלא מגוהצת, שגורם לו להיראות כל כך… אמיתי. הוא לא מנסה להיות מלאך, לא מנסה לגנוב את ההצגה, ובגלל זה הוא עושה את זה. הנשים מחייכות אליו, הגברים טופחים לו על השכם, והוא, שחושב שהוא הכי מוזנח בחדר, הוא בעצם הכוכב.

ואתה? אתה עומד שם, עם החליפה המושלמת, מסתכל עליו ומרגיש את התעתוע הזה של החיים. כל השעות שבילית מול המראה, כל המחשבות על "איך אני נראה", כל ההשקעה בנעליים, בציפורן, בשמלה – והנה, דווקא הוא, זה שלא השקיע כלום, הוא זה שזורח. אתה צוחק לעצמך, כי מה כבר אפשר לעשות? כולנו בני אדם, חושבים שאנחנו מלאכים, אבל לפעמים, דווקא כשאתה משחרר, כשאתה לא מנסה, אתה הופך להיות הכוכב האמיתי.