המכתב שלא כתבתי

כתבתי לך.
כתבתי לך כי דאגתי.אני עדיין דואגת.
אמרת "הגזמנו" , בחרת להתרחק, "גם אם כואב" אמרת.
החלטת בשביל שנינו.
ואני, נותרתי כאן.
המשכתי הלאה, אבל הגעגוע לא מרפה, הזכרונות , התחושות. מחפשת את הקרבה שאיננה עוד.
בא לי לדבר איתך שעות, על החיים, על כאבים.
אני קודם כל חבר אמרת-והיית,אמרתי שגם אני-והייתי.
ונעלמת.
אני מבינה, אני יודעת, זה הדבר הנכון לעשות, ההגיוני.
לא בא לי היגיון, בא לי להגזים.
חברים זה משהו שנדיר למצוא.
הבטחתי שאעלם-אז נעלמתי.
אבל אתה לא נעלמת החוסר שלך נוכח בי יותר מהכל.
מניחה שכמוני, אתה פוגש אותי בדברים הקטנים של החיים עם חצי חיוך מהול בהמון כאב.
מניחה שכמוני, אתה נלחם בשדים של הלב כדי להצליח להתרחק.
ובי נותרת תקווה, שיום יבוא , ונוכל שוב להיות חברים.
להיות לכתף במסע המייגע של החיים, בלי כאב. שנוכל להגזים כמה שנרצה , שנוכל לצחוק, לבכות, להרפא.
וגם אם עברנו רק דרך קצרה יחד חשוב לזכור.
חברים זה לכל החיים.