אפור!

ולפתע היא מפנה אליי את מבטה ושואלת "כן, או לא?" והמוח שלי מפליג בכלל למחוזות אחרים. ים, לפעמים הוא כחול אבל לפעמים הוא גם לא. ומה עם עץ? ולמה לקמט את זה לגזרה כל כך פשוטה. אולי זה בכלל מדוע? או איך? ומי אני שאקבע? הרי לפעמים אני פילוסוף ולפעמים משורר. אבל לרוב אני כלום או שיכור או לא זוכר. ולמה, לאילו מטרות תשתמשי במידע? אני הרי לא רובוט או מחשב. אין בי מחשבות בינאריות פשוטות, זוטות. אני חושב מחשבות עמוקות, עם תשובה מנומקת וברורה, בכתב ברור וגדול עם עט שחור או כחול, אני לא אשחק את המשחק המרושע שלך. לי יש עקרונות ולא אפול למלכודת הדבש המתוקה של שאלה שכביכול נראית תמימה אבל בעצם היא הפתח אל השאול. ופתאום אני המלט בתיאטרון רפרטוארי גדול. והקהל הוא אני, והבמאי הוא את. ואת צועקת עליי ומזיעה. ואני משתנק מגמגם שורות ממחזה שהוא לא שלי. ואני עירום, וחרמן אבל גם תינוק? או גמד? כן, לא, שחור, לבן, אפור? איך אני צריך לבחור. היקום הוא לא נודע והוא הרי הכל. גן עדן, גיהנום, חשוך או אור. ואת ממשיכה להסתכל עליי במבט שופט וביקורתי, אך באותה פעימה גם מחבק ואימהי. והשיחה כבר מרגישה כמו דימוי מאכזב של סופר ממורמר שכותב כי מה עוד נשאר. לחיות או למות, אולי זאת לא השאלה? אפשר להתגלגל, אפשר לזרום, תמיד יש אמצע, שום דבר הוא לא מוחלט, למרות שזאת החלטה, אז אולי בעצם גם הכל? ועכשיו כבר לילה, מאוחר. את כבר הלכת מזמן והותרת מאחורייך ענן גשום ואפור. אני מדליק סיגריה ובוהה בעשן. ופתאום מבליחה מחשבה כמו סיוט מרושע ואומרת, לא.