הומלסים

אני ומשפחתי לא נחשבים לברי מזל. אני, אימא שלי וארבעת האחים שלי תמיד חלמנו שיהיה לנו בית חם שבו נוכל לחיות בשלווה וללא דאגות, כמו רוב האנשים. אני ומשפחתי חיים ברחוב כדרי רחוב, "הומלסים", כפי שנהוג לכנות אנשים שנמצאים במצב כזה.

אנחנו גרים ברחוב, באחת השכונות הצדדיות והקשות שבעיר. לידנו יש כביש סואן והמולה רבה במשך היום. בלילות הכביש יחסית שקט, אך פושעים ונרקומנים למיניהם מסתובבים ברחובות ואפשר לומר שדי לא בטוח כאן. בלילות אנחנו מוצאים לנו מקומות מסתור שבהם אנחנו מרגישים מעט מוגנים.

בקיץ הימים חמים מאוד ולעיתים קרובות אני והאחים שלי סובלים מהתייבשות. בחורפים קר מאוד, בעיקר בלילה, וקשה לנו מאוד להתחמם ואנחנו מאוד סובלים. אימא שלנו דואגת לכסות אותנו בכל מיני בדים ועיתונים שהיא מוצאת, נצמדת אלינו ומחבקת אותנו חזק כדי שלא נקפא מקור. ואם בקיץ אנחנו מתייבשים, אז בחורף אנחנו נעשים חולים לעיתים קרובות. אני זוכר למשל שאחד האחים שלי היה פעם ממש חולה וחששנו שהוא לא ישרוד את זה. לא הייתה לנו יכולת להשיג עבורו טיפול רפואי בגלל המצב שלנו, אך המזל האיר לנו פנים והוא הבריא לבסוף, ואפילו די מהר. אולי ככל שמתרגלים לחיים ברחוב, כך נעשים פגיעים פחות למחלות, כי הרי מה שלא הורג, מחשל.

בלילות אנו נוהגים לישון במקומות שונים. לפעמים על הספסלים בפארק הסמוך, בתוך איזו סמטה צרה או באיזה מקום נטוש. למזלנו הטוב, יש לא מעט זבל ברחוב שלנו ותמיד אפשר למצוא בו מציאות מועילות. לא מזמן מישהו זרק שטיח ישן בסמטה שבה אנו ישנים בדרך כלל ומאז אנו משתמשים בו כמיטה משותפת. הוא די גדול ומספיק לכולנו.

אין ספק שאלו חיים קשים מאוד. לרוב האנשים לא ממש אכפת מאיתנו. אנחנו זה מה שנקרא "שקופים", כאילו לא קיימים. אנחנו נמצאים בתחתית הסולם החברתי, בתחתית שממנה אפשר רק לעלות. אבל הדבר הקשה ביותר זה הרעב האינסופי. אני והאחים שלי סובלים מתת תזונה, בקושי יש לנו מזון לאכול. אימא שלנו סובלת גם כן מרעב, אך היא כה מסורה וכה דואגת לנו שהיא מעדיפה לוותר על אוכל לעצמה, כדי שאנחנו לא נהיה רעבים.

על מנת שיהיה לנו מה לאכול, אימא שלנו הייתה מסתובבת בשכונה ונוברת בפחי האשפה כדי להביא לנו מעט אוכל. היא תמיד השתדלה שאיש לא ייראה אותה בזמן שהיא עושה את זה. זו הייתה בושה גדולה, זה היה מגעיל נורא, אך לא הייתה לנו כל ברירה. לעיתים היו פה ושם אנשים טובים שניסו לעזור לנו ונתנו לנו מעט אוכל ושמיכות. היו גם הרבה אנשים רעים שהיו מגרשים אותנו ממקומות שבהם נהגנו לשהות ולעיתים אף נקטו כלפינו באלימות, כאילו שלהומלסים אין רגשות ולא כואב להם. אני זוכר איך לפעמים אימא שלי הייתה מתחננת בפני אנשים למעט עזרה, היא הייתה מתחננת ובוכה שיש לה חמישה ילדים רעבים ושאין לה אוכל לתת להם, אבל לאיש זה לא הזיז דבר.

לילה אחד, היה קר וגשום. אימא שלנו אמרה לי ולאחים שלי להישאר בסמטה ולא לזוז ממנה עד שתשוב מעוד סיור פחי אשפה במטרה להביא לנו אוכל. את הרגע הבא לא אשכח כל ימי חיי. אימא שלי שרעדה מקור ובקושי הייתה מסוגלת להזיז את עצמה, חצתה את הכביש הריק אל צידו השני של הרחוב, ואז זה קרה. רכב מפואר דהר במהירות לכיוונה. צעקנו לה שתיזהר, אך זה היה מאוחר מדי… אותו רכב דרס אותה ומיד המשיך בדרכו, מקרה קלאסי של תאונת "פגע וברח". הנהג המנוול לא טרח אפילו להסתכל עליה, טיפת רחמים אחת לא הייתה בלב האבן שלו. ואם כל זה לא מספיק, אף אחד לא ניגש לעזור, איש לא ניסה להציל אותה או אפילו רק לבדוק אם היא חיה או מתה…

אני וארבעת אחיי נותרנו חסרי בית, רעבים, ועכשיו גם יתומים. חיינו נהרסו עד היסוד ולאיש לא אכפת. אימא יקרה שלי, אני כל כך מצטער שלא שמרנו עלייך, הייתי מעדיף למות מרעב מאשר לאבד אותך ככה.

אבל מה לעשות? ככה זה כשאתה סתם חתול רחוב מסכן. אם היינו בני אדם, אז מצבנו היה אחרת…