הלוויה אוסטרלית

לפעמים אני מדמיין שאת מתה. אולי איזה תאונת פגע וברח מהירה, או שוד שיצא משליטה. לא משהו כבד יותר מידי כמו איזה מחלה סופנית או רצח מתועב. משהו קליל יותר. רגע אחד את חיה ושנייה אחרי כבר לא. אני מדמיין את ההלוויה שלך, יום אפור וגשום. כולם לבושים בשחור. את באה מבית נוצרי, אז ככל הנראה תיקברי בהתאם. אני אף פעם לא הייתי הייתי בהלוויה נוצרית, ככה שככל הנראה קצת ארגיש לא קשור. אני ארצה להיות כמה שיותר מקדימה אבל ככל הנראה אעמוד על האצבעות בשורה האחרונה. אוכל לשמוע קרובי משפחה וחברים בוכים, בעודי מאמץ את בהונותיי להישאר באוויר. שהטקס יגמר כולם יתפזרו לאיטם לכיוון הבית של אמא שלך. אני אשאר אחרון ואניח אבן על הקבר החם. מאמץ משהו קטן מהמסורת הקטנה שלי, אבל בעצם מקווה שמשהו בי ישאר איתך לנצח. אף פעם לא באמת הייתי יהודי טוב. אני אסע אחרי כולם לבית נעורייך. אשתה קצת יין, ואנסה להשתלב כאחד הרהיטים. מתאמן ביכולות הפנטומימה שלי, להראות כואזה של פרחים. לא יהיה לי אומץ לדבר עם אמא שלך. תמיד סיפרת שגם ככה הקשר ביניכם לא משהו. ואז אסע חזרה לביתי. בשבוע הראשון אתאבל עלייך יום-יום. אולי אפילו אשתכר כלוט ואבכה על מר גורלך. לאחר חודש כבר קצת יותר אעכל אבל עדיין אמשיך לפקוד את קבריך לפחות פעם בשבוע. חצי שנה אחרי הויזה שלי תיגמר ואאלץ לחזור לארצי בידיעה שתישארי אצלי לנצח בראשי. ואז אחזור לארץ. לאחר כמה חודשים אכיר מישהי. יהיה לנו נחמד ולאחר זמן מה נמסד את הקשר ונקים משפחה. נביא ילדים. אעבוד בעבודה מסודרת. הילדים יעזבו את הבית. אצא לפנסיה. אזכה להיות סבא. ובערוב ימיי בעודי שוכב במיטתי על ערש דווי. אפתח את מכשיר הטלפון הישן שלי, שהיה לי אי אז. ואזכר פעם מזמן מזמן, לפני שנים רבות. בהודעה הסוררת ששלחתי לך ולעולם לא קיבלתי תשובה חזרה.