השמלה

השמלה

על המרפסת בפינת ריינס-פרישמן אני ממתינה למקיאטו הארוך. בינתיים קולטת שיחה מהשולחן הסמוך.
"תקשיבי התחלנו קורס שחיה לטולטול בבריכת גורדון, יש שם מורה מדהימה, תסתכלי איך הוא שוחה כמו כלבלב", היא מעבירה את הנייד לחברתה ומנסה לסתום במוצץ את פיו של התינוק המייבב בעגלה.
"אוי, איזה מתוק! תשמעי, רשמתי את שירה לקורס אנגלית לילדים בני שנתיים, את יודעת שיוֹנִי קיבל משרה לא נורמלית בסיאטל ואנחנו מתכוננים לרילוקיישן, יותר טוב שתדע אנגלית, שלא יהיו לה קשיי קליטה בגן". הילדה יושבת על כיסא מוגבה, שקועה במריחת פרצופה וחולצתה בשלל צבעים מצלוחית גלידה.
המקיאטו מגיע עם חשבון – שמונה שקלים. אני מתענגת על כל לגימה בניחוח תל-אביבי אמיתי, סופרת את המטבעות, תשעה שקלים בדיוק, יספיקו גם לטיפ. המלצרית מגיעה ומתנצלת שבטעות רשמה אספרסו במקום מקיאטו שמחירו אחד-עשר שקל. איך בשביל נגיעת קצף חלב שהופכת אספרסו למקיאטו מוסיפים שלושה שקלים על החשבון? בשביל הסקרנות אני מוציאה את הטלפון, מזינה את הנתונים. שלושים-ושבעה-וחצי אחוזים! אני מושיטה את כרטיס האשראי, מבקשת להוסיף לחשבון שנים-עשר אחוז טיפ ויוצאת לכיוון דיזנגוף לחפש תחנת אוטובוס שמגיע לרכבת. אני גרה בעיר קטנה ואינטימית, מרחק עשרים דקות נסיעה בשבתות ושעה וחצי לפחות בשאר הימים, מגיעה לכאן רק כשאין ברירה.
אני צועדת בין אנשים שמתהלכים בתוך הניידים, כאילו כל אחד מופיע בתצוגת אפנה של חייזרים שאני הקהל היחידי הצופה בה.
“Hi, you are welcome to try some of our special face creams”,
בחור צעיר פונה אלי בפתח חנות, טבעות זהב משובצות אבנים על כל אחת מאצבעותיו, קעקוע לב חצוי מקשט את אמת ידו הימנית, מתחתה צמיד בדמות נחש דו ראשי מנצנץ בקשקשיו, שערו קצוץ, ג'ינס צינוריים וחולצה תכולה מכופתרת, תליון מגן-דוד זהוב, סניקרס שחורים עם סוליות ושרוכים לבנים, קרסוליים חפים משיער, בריזת אחר הצהריים מערבלת את חריפות הלבנדר.
Are you American?”"
אני שואלת בחשד. איכשהו המראה שלו מסגיר משהו אחר,
No, sorry, I’m Israeli”,",
"למה sorry”"? אפשר לעבור לעברית, מאיפה המבטא? מהאמבטיה?"
חיוכו החף ממבוכה מעורר בי תקווה.
"אתה גר כאן?"
"לא, אני מגיע כל בוקר מהבית בקרית גת ברכבת וחוזר בערב", הוא לא מכזיב "שכר הדירה כאן רצח! רואים עלייך את היופי שלך, חבל שאת לא מטפחת אותו. יש כאן תכשירים פורצי דרך, אני חייב להדגים לך איך בחצי שעה אני עושה לך מהפך!"
אווירת תיאטרון האבסורד משפיעה עלי ואני נכנסת אחריו.
"תקשיב, כמו שאתה רואה, לא עלי תעשיית הקוסמטיקה עושה קופה ואני מתחייבת לך שבסוף הניסוי, לא משנה מה, אין סיכוי שאקנה משהו".
"אין בעיה, את לא מתחייבת לכלום", הוא מושיב אותי מול הראי ותוך הסבר על התכשיר המסיר את שכבת התאים המתים מורח מסכה שמעניקה לו הזנה חיונית. אחרי שהוא מסיר אותה מעסה את פני בקרמים, ,מסביר את סגולתו של כל אחד מהם לחידוש הקולגן ועידוד התאים להתחלק.
"תסתכלי על עצמך, חמש שנים ירדו לך מהפנים! וזה רק טיפול אחד. אם תקפידי ביומיום על שמירה וטיפוח אף-אחד לא ייתן לך יותר מארבעים! תחשבי, הקרמים לא זולים אבל בטח עולים פחות מהטיפולים של רונית רפאל. את מרשה לי לאפר אותך בעדינות?"
אם כבר הגענו עד הלום…
הוא מקהה מעט את הגוון הטבעי של השפתיים, מסתיר את הכתם הכהה על הלחי השמאלית, מוסיף מעט צבע ללחיים ואת העפעפיים מורח בסגול עדין שמתחלף בחום, מדגיש את הגוון הירוק של העיניים.
אני שואלת למחירה של הערכה ומתפתה.
חלונות ראווה עוברים בסך – חנות בגדי-גברים; נעליים מאיטליה שמראה העקבים שלהם לוקח אותי ישר לתסריט שבו אני שרועה על הכביש, כאב חד בקרסול ואף אחד לא מבחין בי, לכל היותר עוקף את המכשול בדרכו; תיקים, ומזוודות לנוסעים במחלקה-הראשונה; כלי נגינה – מערכת תופים, גיטרות, סינטיסייזר, סדרת סקסופונים מבריקים ועוּד בדוגמת ערבסק; סלון מפואר לתסרוקות; חנות צילום לאמנים שעדיין מצלמים במצלמה אנלוגית; 'סוּפֶּר-יוּדָה'. עיני מתמגנטות לשמלה לבנה שעליה מתעקלים קוים כחולים. מפתח הצוואר גבוה, נרכס מאחור, מִפְתְּחֵי הזרועות עולים מבית-השחי, מגיעים כמעט עד לצוואר. גזרתה צמודה לגוף הבובה, מגיעה עד מתחת לברכיים. למרות שעל השמלות אין תגי מחיר ברור לי שהיא לא מיועדת לי. אני נוהגת לקנות בגדים יד-שניה, אוהבת שהמלתחה שלי בהתחדשות תמידית של בגדים ישנים, אבל בעוד שבועיים האחיין שלי מתחתן. לא יזיק שתהיה לי שמלה אחת ראויה לשמה בארון, לאירועים מיוחדים.
'מה אכפת לך, תיכנסי רק למדוד' לוחש היצר ואני מבקשת מהמוכרת לצאת החוצה ותוך כמה דקות השמלה אתי בתא המדידה. מגע הבד על גופי קריר ומלטף. כשאני מביטה בראי, אני מרגישה על עורי את משחק הגלים והמים על קו החוף. השמלה מבליטה ומסתירה בדיוק מה שצריך. כשפני מאופרות באופן מושלם, ברור לי היא חייבת להיות שלי.
"תשמעי, את חייבת לקחת אותה, היא יושבת עליך עשר!" המוכרת מפעילה את קסמיה על הדיבוק. "רק אלף-ארבע-מאות-תשעים-ותשע שקל, אפשר שלושה תשלומים בלי ריבית”.
'חמש-מאות שקל לחודש במשך שלושה חודשים זה לא נורא', משכנע אותי היצר ואני מושיטה את כרטיס האשראי לחיוך הניצחון שלה. 'מעכשיו כבר לא תרגישי כמו דלפונית בין מחלצות מתהדרות'.
כשאני יוצאת, אני מבינה שבשמלה הזאת אי אפשר להופיע עם סנדלי שורש. אני מוצאת את עצמי בחנות הנעלים האיטלקיות בוחרת סנדלים שממדי העקב שלהם לא מסכנים אותי וגם ארנק תואם. כשכרטיס האשראי נכנס שוב לפעולה אני מתפללת שהיקום יסגור בדרכו היצירתית את המינוס שמאיים להטביע אותי.
בסך הכול הגעתי הנה לפני שעתיים לביקורת אצל האורתופד.
ההשגחה נענית לבקשתי ושולחת את הקורונה. פתאום מתגלה לי שבלי סרטים, הופעות, טיולים, פגישות עם חברות בבתי קפה ונסיעות לחו"ל, כשההוצאות היחידות הן על מזון, בעיקר נשנושים, כי הרביצה בבית מול הטלוויזיה והזום, לסירוגין, דורשת גריסה של משהו בין השיניים כדי לתבל את השעמום, המינוס הולך ונסגר ככל שמתמשכים חודשי הסגר. בין השאר אין אירועי חתונה, בריתות מילה ומסיבות ימי-הולדת וגם כאן נחסכים סכומים ניכרים.
בינתיים השמלה החגיגית תלויה לה במקום של כבוד בארון, בולטת בנוכחותה בין השמאטעס בכל פעם שאני פותחת אותו, ממתינה בסבלנות לתורה.
הזמן שנדמה כאילו עומד, בכל-זאת זז בעצלתיים והחיים חוזרים בהדרגה למסלולם, והנה מגיעה הזמנה לחתונה של אדווה, בתה האהובה של חברתי הטובה תמרה שאותה אני מכירה מגיל אפס, עם בת זוגה גיל. אני מתעבת אירועים, הולכת רק כשאין ברירה וסובלת מכל רגע, , מתקוממת על כך שאני חייבת לממן בעל-כורחי את כל הרהב בצ'ק שמן, אבל זו חתונה שונה, של ילדה יקרה לי, ברית של שתי נשים. אני בטוחה שהפעם תהיה שמחה אמיתית. מחליטה לקנות להן מתנה במקום כסף, משהו שהן צריכות לחיים יחד, שתזכורנה שזה ממני.
כמה ימים לפני האירוע אני מוציאה את השמלה. היא לא עולה עלי! "החטא וענשו", לוחש לי דוסטוייבסקי שפתאום מתבלט בין כל הספרים שעל המדף. אני מחפשת תופרת שעושה תיקונים בתקווה שתוכל להרחיב קצת איפה שצריך, אבל השמלה מושבת לי ריקם.
"חבל! שמלה כל-כך מיוחדת, איזה בד יקר, בטח עלתה לך הון! תאמיני לי, הקורונה לא עשתה טוב לפיגורה של אף אחד. תלכי לחדר-כושר ותעשי דיאטה ואחרי כמה חודשים היא תשב עליך פיקס".
אני נרשמת לקאנטרי – שחיה ואימון-כושר בכל יום, והולכת לדיאטנית שחברה המליצה עליה – אלף-חמש-מאות קלוריות ליום של אוכל בריא ובטן מקרקרת. בכל שבוע עולה בתורי על המאזניים, מצרפת את מאתיים הגרם של השבוע הנוכחי לשלוש מאות של השבוע הקודם, מגייסת את מלוא הסבלנות בהמתנה לירידה המיוחלת בקידומת ובדרך מרוויחה ביושר כל נקודת גמול על הסבל.
כשזה קורה סוף סוף אני אוזרת אומץ, מוציאה את השמלה מהארון, מסירה מהקולב ומודדת. היא כבר עולה עלי, אבל במקום לחטב אותי היא מבליטה את הבטן והירכיים וכופה עלי להימנע משאיפות יתר.
לפני כן לא נהגתי לעלות על מאזניים. חייתי כל רגע בידיעה שככל שחולפות השנים הרגעים הנותרים מתמעטים והוקרתי כל אחד מהם, יודעת שהוא לא מובן מאליו. אכלתי מה שהתחשק לי, נהנית ממאכלים עתירי חמאה, מגבינות משובחות, מישיבה על קפה ועוגה טובה עם חברה, מריקוד ומטיולי בוקר, מטפסת בשביל-הפרחים ביער הסמוך לביתי, מניחה לו להפתיע את הלב בכל ביקור. כך, מבלי-משים, התאזן משקלי. עכשיו, כשחברה מתקשרת ומציעה להיפגש אני לא יכולה כי יש לי אימון-כושר. בית-קפה לא בא בחשבון, בשביל קפה נטול מאפה עם חלב דל-שומן וסוכרזית לא בא לי לשבת בכלל.
משהו בי מתקומם נגד הסגר הפרטי שגזרתי על עצמי אחרי שכל העולם יצא לחופשי ואני מזייפת – מדלגת על אימוני-כושר ומרשה לעצמי לקנות עוגה מצוינת ולחם משובח במעדניה, ללקק גלידה ב'גולדה'. במדידות המשקל השבועיות אני מפסידה נקודות ועיני מצהיבות מקנאה בבנות האחרות על כוח הרצון שלהן. אני מוצאת את עצמי מדללת את המפגשים ולבסוף – מדירה את רגלי מהם.
חיי היו יכולים להיות יפים כשהיו אלמלי הארון שאני נאלצת לפתוח לפחות פעם ביום.