זה מתחיל מקפיצה

זה מתחיל מקפיצה. תכלס כל הדיבורים האלה על לרוקן את המחשבות לפני וכל המיינדפולנס הזה זה בולשיט. אצלי זה היה שילוב של טיפשות ומזל. כבר ממש דמיינתי את המוח שלי מתפחלץ על המדרכה הקרה של שוק הפשפשים. אבל איכשהו התחלתי לעוף. זה היה הרבה פחות כיף ממה שדמיינתי. בעיקר מפחיד. לא יודע למה הגוף שלי זרם עם העניין והמשכתי לדאות מעל השוק היווני, עובר את מתחם נוגה. מלמטה כל האנשים נראים כל כך מיותרים. כל אחד מתעסק באיזה שטות לא רלוונטית. המשכתי לעוף צפון מזרחית ועברתי מעל שדרות רוטשילד והבית כנסת הגדול, כשלפתע צרבת איומה תקפה אותי ותהיתי אם היא באה בגלל התעופה או שזה הסביח שאכלתי בצהריים. הגעתי לאיילון והמשכתי צפונה. כל הרכבים האלו, הפקקים המזעזעים שיצרנו לעצמנו, בזבוז זמן מוחלט. לעמוד שעות בתור שלא נגמר, ליעד שלא מספק את ההמתנה הארוכה. הצרבת המשיכה ולא הרפתה עד שזה הדבר היחיד שיכלתי להתעסק בו. הרגשתי שהחומציות עולה לי למוח וממיסה אותו לאט, לאט. הגוף שלי היה על קרוז קונטרול, כבר לא היה אכפת לי לאיפה אני טס. המשכתי שעות. עברתי את נתניה, את חיפה, נהריה, ביירות, טורקיה. אני חושב שאיפשהו מעל הים השחור הרגשתי שהגוף שלי לא מסוגל יותר והתחלתי לצנוח לאיטי. הייתי מותש ועייף וכבר לא היה אכפת לי אם אתרסק באמצע הים ואשקע במצולת. התקרבתי למים יותר ויותר, וכבר התחלתי להריח את המלח שעולה מהים. הגוף שלי צנח לתוך המים ונבלעתי לי לתוך האפלה השחורה של הים האינסופי.
 
ועכשיו אני כאן, תקוע בשחור הלא נודע. מידי פעם עוברים פה דגים מוזרים עם כל מיני גופי תאורה חוצניים. רוב הזמן דיי משעמם לי אבל אני לא יכול להגיד שממש רע לי. הדבר היחיד שמציק לי, שכבר כמה ימים יש לי דודא רצינית לסביח, תכלס גם פלאפל זורם.