כלבים

אני מתחבא בין השיחים ושומע נביחות, מרגע לרגע יותר קרוב, יותר חזק, כדור עולה מהבטן לגרון שלי, הרגליים בֵּטון. כלב שחור גָ'בָּאר מוציא עלי הנשימה המסריחה שלו ישר על הפרצוף, תוקע השיניים שלו וקורע לי הלחי, הכלבים מפילים אותי. רטוב לי מהדם. אני צועק בכל הכוח אבל רק יללה חלשה יוצאת לי מהפה. אני מרגיש הידיים הרכות של אימא, פותח העיניים ורואה העיניים הדואגות שלה:
"יא איבני, מה עוד-פעם חלמת?!" היא שואלת אפילו שהיא יודעת שאני לא אענה לה.
החלום הזה בא לי בכל לילה כבר ארבע שנים, תכף אחרי מה שקרה עם סמיר.

יום שישי בבוקר, הגברים במסגד, האימהות במטבח עושות ארוחת-בוקר שנאכל כל המשפחה ואנחנו בכביש משחקים כדורגל. פתאום מגיע ג'יפ של היהוד ולא עוצר, כמו אין אף-אחד בכביש. בגלל הצעקות שלנו מההתלהבות אנחנו לא שמים לב ומחמוד בועט ופוגע עם הכדור ישר על החלון של הג'יפ. הוא עוצר וגֶבֶר יורד, מכוון הרובה ישר עלינו. אנחנו בורחים והוא יורה. סמיר נופל. בהתחלה אני לא רואה שום דבר מיוחד אבל אז החולצה הירוקה שלו נהיית אדומה. אף ילד כבר לא שם אבל אני, כאילו ערפל נכנס לי בלב ועושה שאני אהיה בלי שום הרגשה. הראש שלי אומר שאני צריך שאקרא לעזרה אבל הרגליים לא זזות והפה לא מוציא שום קול, כאילו זה אני שהמג'נון ירה בו ולא סמיר. אני נדבק לקיר והוא מתקרב, העיניים הכחולות שלו מסתכלות עלי כמו היו מקֶרַח והוא דוחף אותי ברובה. אני, אפילו הכאב בראש מהנפילה לא מרגיש והוא פותח המכנסיים. השתן שלו שורף לי בפרצוף ואני סוגר טוב-טוב העיניים והפה. כשהוא גומר הוא מנדנד אותו והטיפות נוזלות עלי כמו גשם צהוב מסריח. אחר-כך הוא מסתובב, נכנס לג'יפ, נותן פוּל גז ומסתלק עם החברים שלו שמחכים לו בתוכו, כאילו כלום לא קרה וזה לא העסק שלהם.
אני שוכב שם, שומע הסירנות. הצעקות של אימא ושל שתי האחיות שלי ושל כל הנשים שיוצאות החוצה קורעות לי האוזניים, רואה האמבולנס והרופא שבודק לסמיר דופק ואומר 'אין מה לעשות', אחר כך מכניס אותו לשק וסוגר הריצ'רץ' כאילו הוא בובה ולא ילד שלפני כמה רגעים רץ ושיחק. אני שומע הסירנה של האמבולנס יותר חלש ויותר חלש עד שנהיה שקט. אחר-כך דודה ג'מילה מרימה אותי וְעוזרת לי לעלות בבית. היא שואלת מיליון שאלות. אני פותח הפה אבל שום מילה לא יוצאת לי, רק מין צעקות. היא מנדנדת חזק הכתפיים שלי אבל כלום. אני הולך למקלחת, מכניס כל הבגדים המסריחים לניילון וחצי-שעה מסבן כל הגוף והראש חזק-חזק עם מים רותחים, מנגב, לובש בגדים נקיים ויוצא לחצר, שׂם השקית באמצע, מדליק גפרור. הסירחון של העשן נכנס לי בעיניים ובבטן.
מאז הדיבור לא חזר אצלי.

בבית כאילו אותו דבר כמו קודם אבל לא! אימא רואה כמה אני לא בסדר. כל הזמן מחבקת אותי, אולי בגלל שאני הילד היחיד שנשאר לה. היא אופה בשבילי המעמולים שאני אוהב אבל האבקה הלבנה שהיא שמה למעלה, כאילו התבלבלה ושפכה מלח במקום סוכר. אבא, שותק כמעט כמו אני. הוא אומר רק דברים שצריך, לא מראה אהבה, לא יושב עם חברים, רק כל בוקר כשעוד חושך לוקח האוכל שאימא עשתה לו, עולה לטנדר של הקבלן וחוזר בערב, מתרחץ, מכניס משהו לפה ונכנס למיטה. שתי האחיות שלי מחכות כבר שימצאו להם חתנים. כואב להם על סמיר שהם טיפלו בו שהיה קטן, אבל הם רוצים שיחיו עם שמחה, לא יתאבלו כל החיים שלהם.
אימא מזהירה אותי שאני לא אעשה שטויות, מספיק היא איבדה בן אחד. היא מפחדת כי חברים שלי מדברים אתי כל הזמן שאני יבוא אתם לזרוק אבנים על החיילים. הם יודעים שאם יתפסו אותי אני לא אגיד כלום, לא חשוב כמה מכות ידפקו לי, אבל אני גם ככה מרגיש כמו בית-סוהר בִּפְנִים, לא צריך גם הכלא שלהם.

כשזה קרה הייתי בן שתים-עשרה וסמיר היה בן עשר. אחר-כך המשכתי ללכת לבית-ספר. הייתי מבין מה המורה אומר, כותב מהלוח במחברת. הוא לא היה שואל אותי כלום וזאת היתה בשבילי הרגשה של חופש. שום דבר לא היה מעניין אותי ואני הייתי מסתכל כל הזמן מהחלון על העננים שלפעמים היו להם צורות של חיות ואיך הם זזים בשמים ועננים חדשים באים וחושב אולי יבוא ענן אחד עם הצורה של סמיר ואז אני אדע שהוא שולח לי סימן מהשמיים.

אני וסמיר היינו תלמידים טובים ולאבא היה חלום שנגמור הבית-ספר בהצטיינות ונלך לאוניברסיטה, נהיה דוקטורים ונגור ברמאללה ולא נישאר בכפר שכל כמה ימים החיילים והמתנחלים עושים פה בלגן. רצה שיהיה לנו הרבה כסף, לא כמו הוא שצריך להוציא הנשמה שלו. אחרי שלוש שנים בַּבֵּית-ספר שלא יצא ממני כלום הוא אמר יותר טוב שאני אבוא אתו לעבודה ואלמד המקצוע ממנו ואעזור קצת בפרנסה. עבודה לא-חסר. בהתנחלות על-יד הכפר בונים וילות כל הזמן.

התחלתי ללמוד איך מורחים בטון על החול ותכף אחרי-זה שמים הבָּלָטה, דופקים עם פטיש ומנקים הבטון שיָצָא מהצדדים. למדתי איך מורחים הרובָּה ומנגבים טוב-טוב שלא יישארו סימנים. יש לי ידיים טובות ואחרי כמה שבועות שעבדתי עם אבא למדתי איך עושים העבודה והתחלתי לעבוד לבד. אבא בא, מסתכל ואני רואה בעיניים שלו שהוא מבסוט.

האנשים שאנחנו בונים בשבילהם כל-הזמן באים ורואים איך מתקדם. מדברים עם הקבלן בעברית שהוא למד בשביל שיהיה קבלן בשביל היהוד. אנחנו כמו אוויר, שום תודה לא מקבלים, בטח לא איזה כיבוד.
יום אחד כשאנחנו עובדים על איזה בית, האיש והאישה באים בשביל שיראו הרצפה. האישה עומדת בסלון ומדברת עם הבעל שלה בקול מרוגז והוא הולך לקבלן. הוא בא לאבא ואומר שצריך יוציא הבלטות כי הם רוצים הרצפה בסלון כמו שטיח שהם ראו בבתים שלנו.
"מצטער איסמעאיל, שכחתי. פה הבַּלָטוֹת של השטיח", הוא עושה תנועה כזאת עם הידיים ואבא מקלל בשקט "יִחְרָבּ בֵּיתְכּוֹם" ויוצא עם כולם להפסקה לפני שהוא מפרק כול מה שעשה אתמול. אני עובד בקומה שנייה, שומע הכול והדם עולה לי בראש. נשאר לי רק עוד שתי בלטות ואני עושה להם סימנים שתכף אני גומר ובא לאכול איתם.

האישה יוצאת לאוטו והאיש מתחיל לעלות בסולם בגלל שעוד לא בנו המדרגות. אני מסתכל עליו מלמעלה. פתאום הוא מרים הראש ורואה אותי וישר שם יד על הרובה. העיניים הכחולות מסתכלות עלי במבט קרח וְבלי מחשבה אני תופס כמה בלטות שנשארו בצד וזורק לו על הראש. הוא מתגלגל למטה ומסביב לראש שלו נהיית שלולית אדומה ובתוכו מלא בלטות שבורות. אני עוזב הכול ויורד הכי מהר שאני יכול, הולך מסביב ומסתכל טוב-טוב שאני לא אשים רגל בתוך הדם, שלא יראו העקבות של הנעלים שלי. אני עושה לחברים סימנים שאני צריך לחרבן והולך ליער.

איך שאני מגיע לשם אני רץ כמו משוגע, הולך בתוך השיחים. בסוף הכוח שלי נגמר ואני יושב. מהפחד אני לא מרגיש הרעב שהיה לי לפני שזה קרה. אני יודע שאסור שאישאר הרבה זמן במקום אחד וקם. כל הגוף שלי שריטות מהקוצים ואני לא יודע לאיפה אני הולך. בינתיים מתקדם מצעד לצעד, ככה יום שלם. אני רגיל שאצום ברמדאן אבל זה אחרי שאכלתי בלילה, ועכשיו – הבטן שלי ריקה מאתמול בערב. הראש שלי מסתובב ואני מרגיש שתכף אני אפול. כשמתחיל חושך אני נשכב בין השיחים.
בבוקר אני קם וממשיך ללכת. פתאום אני רואה בתים של כפר גדול. בטוח שאני בישראל. אני מכניס יד לכיס ומוצא קצת כסף שמורדי החזיר לי. אני נכנס לכפר. הגוף שלי רועד, לא יודע אם מהפחד או מהרעב והצמא, מסתובב עד אני מוצא חנות ונכנס ולוקח לחם וחומוס וקצת זיתים ועגבניות ומלפפונים ובקבוק-מים. בחנות יש אישה שעושה למוכר סימנים בידיים. גם אני עושה לו סימנים. הכול עובר חלק ואני בטוח שאללה שומר עלי, והולך רגיל עם השקית ביד ליער, עד שכבר אין בתים.
עכשיו הבטן מלאה ואני יכול לחשוב בשקט. מה שעולה לי בראש זה שאני לא יכול שאחזור לכפר שלי ששם מישהו בטח ילשין עלי אחרי הבלגנים שיעשו להם. מסכנים אימא ואבא. עכשיו הלך גם הילד השני ואיפה הם יגורו אחרי שיחרבו להם הבית אבל אני חושב עשיתי משהו טוב בשבילהם שהחזרתי להם הכבוד.
ככה עוברים להם השעות בלי שאני אדע לאן אני הולך ואני בטוח שכבר הייתי יותר מפעם אחת במקום שאני עכשיו.

פתאום אני שומע דיבורים בעברית. מרגיש הכיווץ של הפחד בבטן אבל במקום שאני אברח אני מתקרב בשקט, מתחבא אחרי עץ ומסתכל. אני כמעט נופל ממה שאני רואה:
אנשים עומדים עם לוחות ודפים וצבעים ומכחולים ומציירים. באמצע אישה עומדת בלי בגדים! אבל לגמרי! ויש לה גוף כמו שאללה עשה אותה במיוחד בשביל התענוג שלו, יעני. השערות הארוכות עם התלתלים האדומים מכסים לה קצת הפנים עם העיניים השחורות הגדולות והריסים הארוכים. השפתיים שלה אדומות ואני לא יכול להוריד העיניים מהשדיים הגדולים עם הבליטות החומות על העור הלבן והמשולש של השערות האדומות שיש לה למטה וביד אחת היא מחבקת עץ. אני מרגיש הזין שלי גדול וקשה והידיים שלי נכנסים בתוך המכנסיים ואני מרגיש כמו שאני מכניס אותו בתוכו שלה ופתאום אני מתפוצץ כמו כל הזיקוקים ביחד בפנטזייה. אחרי זה נהיה לי שקט בראש ובגוף מהמחשבות והפחד ואני שוכב על האדמה ונרדם. פתאום שומע הקול של הנביחות יותר ויותר חזק. אני פותח העיניים ורואה אותם מתקרבים ואני יודע שאללה בחר בשבילי הדרך שאני יגיע לַגן-עדן של השבעים ושתיים-בתולות שנותנות באהבה לכל השאהידים.

מאי 2022