לא ידעתי אם לשבת או לעמוד
לא ידעתי אם לשבת או לעמוד.
מצד אחד, זה הרגיש מוזר וחסר כבוד.
להיות סתם כך ללא מעש. לא לדבר. לשתוק, בעולם שמשמעותו מילים.
לא ידעתי איך להסביר כמה אני רוצה לתמוך, לעזור, לא ידעתי מה לעשות, או מה להגיד.
אם להגיד… איך להתנהג? לאכול מהכיבוד? זה מרגיש לי טיפה לא מתאים… ובכללי מוזר לאכול עכשיו…
אז פשוט עמדתי שם, מסתכל על כיסא.
מסתכל, ולא עושה.
בתוך כל זה ראיתי עוד כמוני.
ניצבים.
חלקם בדומה לי לא ידעו מה לעשות,
איפה לשים את הידיים- בכיסים? זה לא נראה טוב… כאילו שלא אכפת. כאילו שאני אדיש למצב. חסר רגש אנטיפת. סוציופת…
היה מוזר.
מאוד מוזר.
מוזר לראות אותם צוחקים
את אותו הצחוק המר שרק זמנית מונע מהם מלקרוס.
מחייכים, ואז הולכים הצידה בוכים- וממשיכים חולקים טישו יחד עם סיפורים כאילו שכל ממחטה זה עוד דף – עוד עמוד מתוך ספר המספר אגדת חיים שלמים.
כל האווירה שם הייתה מאוד אינטימית, מחבקת, מאוחדת,
מקום שאני לא הייתי שייך בו.
כי זה לא קשור אליי.
תמיד כל אדם נקודת מבטו היא
אני אני אני.
וכך גם אני.
אני אינני שונה.
אך כאן ועכשיו, לא מדובר בי. עכשיו, אני כלום.
עד שיחליטו שאני משהו.
עד אז, כך יהיה.
באמת, הכל היה מאוד מוזר.
כמו בתוך חלום.
כאילו הצצתי בטעות בחלון
לסתם בית נספח ברחוב.
אם מישהו היה מגיע מהצד , ורק ברפרוף עין היה מסתכל, ודאי היה חושב שזו חגיגה בגלל כל החיבוקים, המאפים-הצחוקים המוטרפים, השיתופים.
אך לאחר כמה רגעים ניתן להתחיל להבין, להבחין בפרטים הקטנים שמשנים את התמונה לחלוטין…
העיניים האדומות,
הטישו,
והמוטיב החוזר והנשנה הזה של לדבר בלשון עבר.
תגובות (0)