מנקודת המבט של רו: חדש

(תרדו לרציתי להוסיף!)

אני וחברתי, מישל, יצאות מהבוסתנים לכיכר. אני נותנת לה חיבוק גדול, מתפללת שזו לא היא, בבקשה שזו לא תהיה היא…
היא הייתה הדבר היחיד האמיתי בעולם, מישל. היא עזרה לי ברגעים הקשים, חלקה איתי את האוכל, למדה איתי למבחנים בבית הספר, שמרה איתי על חמשת האחים הקטנים שלי. היא והמשפחה שלה היו עשירים לעומתנו. הם קרו בבית קטן ונחמד בקצה שכונה מטופחת, והיה להם אוכל.
זה גם יום האסיף הראשון שלה, ואני מנסה להחזיר לה את כל מה שעשתה בשבילי בחיבוק הזה.
אנחנו נעמדות בדממה ומביטות על המלווה של המחוז שלנו, אישה עם ציפורניים מטופחות וארוכות, מכניסה ידה לתוך כדור הבנות. היא שולפת את השם. ולשמחתי, זו לא מישל.
זו אני.
דמעות עולות בעיניה של מישל, ואני חשה בידה בפעם האחרונה בעודי מטפסת לבמה. אין לי רצון אפילו להציג את עצמי, אז המלווה שולפת שם מכדור הבנים. לבמה עולה נער בן שבע-עשרה, שרירי, בשם ת׳רש. דמעות עולות גם בעיניי כשמישל לא מתנדבת להחליף אותי.

הבגדים שלנו מוזרים, אני חושבת. אני לובשת שמלה בצבע קש מהחזה ומטה, ות׳רש לבוש בסריג דומה. הסוסים של המרכבה שלנו, בצבע חום מלוכלך, דוהרים קדימה.
שנייה אחרי אני שומעת צרחות מהקהל ומביטה אחורה.. המיודעים ממחוז שתים-עשרה.. הם.. בוערים באש.
אני מרגישה שיש להם סיכוי הרבה יותר טוב ממנו לשרוד.

״והמיועדת רו, ממחוז 11.. קיבלה את הציון 7.״
כולם מריעים לי. אני מחייכת חיוך חלוש. זה ציון מעולה לילדה בגיל שלי. אבל תראו את מיועדי הקריירה! ואת ת׳רש! איזה סיכוי יש לי מולם?? כולם קיבלו ציון מ8 ומעלה!

אני מרגישה במשטח מתרומם וריח עצי האורן מגיע לאפי. הספירה לאחור נדמית כמו נצח, ואז מגיע קול הגונג שעוצר את הכל.
אני קופצת מהמשטח וחוטפת משהו, קטן ורך, ורצה אל העצים. אני מתמקמת על עץ בעל עלים רבים, שיכול גם לספק לי מבט אל קרן השפע. אני מביטה בדבר שבידי: זוג גרביים. מרוב זעם אני כמעט משליכה אותם ממרומי העץ..
אני רואה את המיועדת של מחוז שתים-עשרה נאבקת על תרמיל כתום, ומצליחה לחטוף אותו כשהמיועד שאיתו נלחמה נהרג. אני רואה אותה מתחמקת מסכים שמושלך לכופיוו, והיא רצה לתוך היער…

אני קופצת מהעץ בשעות הצהריים,שלושה ימים לאחר מרחץ הדמים של קרן השפע, אוספת עלים לטיפול בעקיצות צרעה, שנמצאים בכל מקום כאן. אני מניחה אותם בתיק שלי כשאני שומעת צעקות.
״לכאן, לכאן! תפוס אותה, קייטו!״
אני מטפסת על העץ שירדתי ממנו זה עתה, ורואה, שוב, את המיועדת ממחוז שתים עשרה מטפסת על עץ, אבל בקושי.
הם מנסים להוריד אותה משם, אבל לא מצליחים. אחד מהם אומר שכדאי להתמקם למטה, והם נשארים שם.
אני נועצת בה עיניים עד שהיא מבחינה בי, ואז מצביעה על קן הצרעות שנמצא כחמישה מטרים מעל ראשה.

בבוקר אני רואה אותה מטפסת לקן הצרעות עם סכין בידה. אני בורחת מהעץ כדי לא להיתקף, ותוך כמה שניות אני שומעת נפילה, זמזום, וצרחות.
אני בורחת משם כל עוד נפשי בי, ללא כל מחשבה על הנערה והקרייריסטים.

אני רעבה, ומחליטה לחפש קצת גרגירי יער אכילים בשיחים. אני מוצאת שיח מלא בהם, ומתחילה לקטוף אותם. יש לי הרגשה שמישהו נועץ בי מבט.
״הם לא היחידים שיכולים לכרות בריתות, את יודעת.״
אני מציצה על הדמות שדיברה. ״את רוצה שאהיה בעלת ברית שלך?״
הנערה ממחוז שתים-עשרה מהנהנת. ״בואי תאכלי. הרגתי שתי חיות היום.״
אני מתיישבת לידה והיא מטגנת לנו בשר שצלתה במדורה באור הדמדומים, בתקווה שהחושך יסתיר את העשן.
לאט לאט אנחנו מתחילות לדבר אחת עם השנייה. היא מספרת לי על עצמה. קוראים לה קטניס, ואבא שלה מת בתאונת מכרות. יש לה רק אחות אחת קטנה, בגיל שלי. היא מביטה בי בעיניים גדולות כשאני מספרת לה על המחוז שלי, וכל מידע שאני יכולה על הקרייריסטים.
״אבל יש להם כל כך הרבה אוכל, והם כל כך חזקים.״ אניי אומרת לה.
״גם אנחנו חזקות, רק בצורה אחרת.״ היא אומרת לי. ״כלומר, רואים לזה משחקי הרעב, נכון?״
״אבל, קטניס, הם לא רעבים.״
״בדיוק,״ היא אומרת ומחייכת. ״אני חושבת שנצטרך לטפל בזה, רו.״

״יופי!״ אני אומרת לה כאשר היא שורקת את השריקה שלימדתי אותה. ״את זוכרת את התוכנית?״
״ברור.״ היא מהנהנת.
אני נותנת לה חיבוק והיא משיבה לי חיבוק. ״בהצלחה, קטניס.׳
היא רצה לכיוון קרן השפע בעוד אני מחכה. כשנראה לי שעברה מספיק זמן אני מדליקה את המדורה הראשונה ובורחת.
צעקות נשמעות, והקרייריסטים רצים לכיוון מקור העשן שהדלקתי. אני נאנקת בשעשוע. בינתיים התוכנית עובדת. מעניין אם קטניס בסדר…
ואז נשמע פיצוץ אדיר…..
״מהר!״ קורא מישהו. ״לשם!״
הם רצים לכיוון רעש הפצצה ואני בורחת לחפש את קטניס. אני מניחה שהיא הקימה את הרעש הזה. איך היא הצליחה לעשות את זה? אני מזכירה עצמי לשאול אותה על כך כשניפגש שוב.
אני צועדת לכיוון מקום המפגש שלנו כמה שעות. אני עייפה מאוד ומוציאה לעצמי את בקבוק המים הקטן שקטניס הביאה לי. לפתע אני מרגישה רשת צונחת עליי….

״קטניס!״ אני צורחת. ״קטניס!!״
״רו!״ היא קוראת בחזרה. היא מגיעה למקום תוך שתי שניות, פורמת את קשרי הרשת ומחבקת אותי.
״וואו, רו, את בסדר– תתכופפי!״
היא מתכופפת אבל אני לא. אני מרגישה במשהו חד וכואב מאוד ננעץ לי בצלעות וצונחת אל הקרקע.
״לא.. רו..״
קטניס רוכנת מעליי, דמעות נוצצות בעיניה. היא בוודאי יודעת, כמוני, שאין לי סיכוי.
אני מנסה לחשוב ל משהו אחרון שאני רוצה מהחיים, ממנה..
״קטניס,״ אני לוחשת. ״את יכולה לשיר לי?״
היא מביטה בי, עדיין בוכה, ואז, מתחילה לשיר שורות ראשונות.
״בלב האחו, תחת עץ הערבה,
מיטה של עשב, כרית של אהבה.
הניחי ראשך, עצמי עיניים על הכר הרך,
כשתפוחי אותן בבוקר,השמש שוב תזרח.״
אני מרגישה כאילו תוקעים לי אבן בחזה, אי אפשר לנשום…
״כאן הכל בטוח, כאן הכל חמים,
כאן שומרת חינניות על מנוחת החולמים,
כאן מתוקים חלומותייך ומחר יתגשמו כולם,
כאן את יקרה לי מכל דבר בעולם.״
אני מחייכת אליה חיוך עצוב בעוד היא שרה את השורות האחרונות של השיר.
״כאן הכל בטוח, כאן הכל חמים..״
אני מכריחה את עצמי לדמיין אותי ואת מישל, בכל מיני מקומות במחוז, עושות כיף חיים בלי סכנה לחיינו…
״כאן שומרת חינניות על מנוחת החולמים,
כאן מתוקים חלומותייך ומחר יתגשמו כולם,
כאן את יקרה לי מכל דבר בעולם.״

ואז אני שומעת צלצולים, רואה אור לבן, שומעת את קולותיהן של קטניס, מישל, בריג׳ט, בלום, טומי, לסן, אימא ואבא קוראים לי…
ואז זה נגמר.